עדי בעולם

בכל יום שואה אני כותבת פה על היעלמותו של אבא של סבתא שלי, האיש שקפץ מהרכבת לטרבלינקה, הופיע על סף דלתה של גיסתו בוורשה, התרחץ, אכל, יצא ולא נראה יותר לעולם על ידי בני משפחה ששרדו. שורה של סימנים מסתוריים עוררו תקווה שהוא שרד, אבל עקבותיו לא התגלו.

גם השנה לא מצאנו אותו. אבל יש לי קצת חדשות. כשסבתא שלי חיפשה אחרי אבא שלה היא השאירה דפי עד ב"יד ושם" וגם בכל מאגר שמצאה, אבל שום קשר משפחתי לא התגלה בעקבות הדפים האלה.

לפני שנתיים קיבלה סבתא שלי טלפון מאישה שדיברה גרמנית. התברר שזו מתנדבת במנזר שסבתא מצאה בו מקלט אחרי המלחמה, והיא מצאה שורה של תמונות של בני נוער יהודים בארגזים של המנזר, איתרה את השם של סבתא שלי ביד ושם, ושלחה לה את התמונה שלה. כך הגיעה אל סבתא שלי תמונתה היחידה מ(כמעט) ימי המלחמה. התמונה הזו צולמה חצי שנה אחרי שהיא יצאה משערי המחנה.

כבר דיסקסתי פה את המראה שלה, איך חצי שנה של אוכל מזין עשתה פלאים אבל הבטן עוד טיפה נפוחה מהרעב של המחנה, איך היא יפה למרות ארבע שנות זוועה שהרגע נגמרו, איך, איך היא הצליחה לחייך למצלמה. (והתשובה אגב, היא שהצלם הפציר בה ארוכות לחייך, ולבסוף היא חיקתה את החיוך שלו).

על כל פנים, כמו שלסבתא שלי יש כאן תמונה, גם לעשרות הילדים יהודים שהתאספו במנזר אינדסדורף בגרמניה יש תמונה מקבילה. ולפני שנה הם הפכו לתערוכה, שהוצגה גם בארץ. הרעיון היה, מעבר למזכרת, גם למצוא את הילדים ובני הנוער האלה, שידוע ששרדו את המלחמה אבל לא ידוע מה קרה להם אחרי.

התמונות האלה הוצגו בכל העולם, גם במוזיאון השואה בוושינגטון. אחת מעובדות המוזיאון התעכבה מול התמונה של סבתא שלי. השם "בריקס" נשמע לה מוכר. יש לה קרובה בקנדה, שלאביה קראו בריקס. הקרובה, שבמשך שנים, מתברר, חיפשה קרובי משפחה של אביה, יצרה קשר עם אנשי המנזר באינדסדורף, שחיברו אותה עם סבתא שלי.

וכך, לפני אך שבועיים, קיבלה סבתא שלי אימייל מקנדית בשם סנדרה בריקס. " בתו של מי את?", חקרה סנדרה, "לאבא שלי, מוישה בריקס, היו ארבעה אחים. תמיד האמנו שהם וילדיהם נספו. אולי את בתו של אחד מהם?"

סבתא שלי היא בתו של לייבוש בריקס. גם ללייבוש היו ארבעה אחים, אבל סבתא שלי לא בטוחה בשמותיהם. מה שכן, אבא של סבתא שלי ואבא של סנדרה נולדו באותה עיר בפולין, ולאמא של שניהם קראו מניה בריקס. סנדרה יודעת שלאחד מאחיו של אביה קראו לייבוש. המסקנות ברורות. סנדרה היא - ככל הנראה - בת דודה ראשונה של סבתא שלי, קרובת משפחה ראשונה זה 66 שנה מצד אבא שלה.

(יש גם כמה אי התאמות קלות, כמו שם האב של האחים שלכל אחת מהן יש גירסה אחרת שלו, ברוך לעומת פרוים, אבל אפשר לזקוף את זה לחובת הזיכרון הלא בטוח של ילדה בת 12 כמו שסבתא שלי הייתה אז, או של בלבול אצל הבת של מוישה שלא הכירה בכלל את הסב והסבתא).

כאמור, אין למשפחת בריקס האמריקאית חדשות על אבא של סבתא. כל השנים האלה הם האמינו שהוא נספה יחד עם משפחתו.

הזמן, ההולך ומכלה את ניצולי השואה, ההורג ביעילות את כל העדויות של מי שהיה שם, פגע גם בתקווה הזו. מוישה בריקס, האיש שהכיר את אבא של סבתא שלי ויכול היה לספר לה קצת על האיש שהכירה רק עד גיל 12, שרד את המלחמה וחי שנים ארוכות, עד גיל 98. הוא נפטר רק בשנים האחרונות. כל השנים האלה הוא יכול היה לפגוש את אחייניתו ולדעת שמישהו ממשפחתו שרד, וגם לספר לה את מה שאף אחד כבר לא יוכל. אבל הקשר נוצר מאוחר מדי.

אבל לפחות לסבתא שלי יש בת דוד עכשיו, ואולי היא תוכל אפילו לקבל ממנה עוד עדויות משפחתיות. הקשר הזה חדש ורק בשלבי היכרות, אבל לפחות הוא נוצר.

ועוד משהו. לפני שנתיים פירסמתי כאן לראשונה את התמונה מהמנזר. בין המגיבים הייתה גם תגובה שביקשה לראות מה קרה לנערה היפה מהמנזר, איך היא נראית היום. אני לא מפרסמת בבלוג הזה תמונות פרונטליות עדכניות, אבל הרהרתי בזה ואני יכולה לפחות להראות קצת המשכיות, תמונות של הנערה שהפכה לאישה צעירה ואחרי זה גם לסבתא.

אז הנה, חמש שנים בלבד אחרי המנזר, שש שנים אחרי שיצאה מהמחנה, סבתא שלי כבר אמא צעירה. עפולה 1951:

(בעגלה - אבא שלי).

ועוד תמונה, יותר מתקדמת. הסחנה, 1983:

(הפעוט הוא אחינו הקטן).

החיוך כאן כבר אמיתי. סבתא אומרת תמיד: הנכדים הם הניצחון שלי על הנאצים.

וחדשות אחרונות: ביום השואה הקודם כתבתי פה על הספר "האבודים", אחד מספרי השואה המטלטלים ביותר שקראתי. והנה מתברר שבתם של אחד הזוגות שמופיעים בספר, אחד הזוגות שהכי ריגשו אותי למעשה, שומק ומלכה ריינהרץ מבאר שבע, קוראת פה, ואף כותבת בלוג משלה. היא קראה את הדברים שכתבתי, והציעה לי שאתרגם אותם, והיא תשלח את זה לאיש שכתב את הספר, דניאל מנדלסון. זה נהדר, כי רציתי לכתוב לו במשך הרבה זמן אחרי שקראתי את הספר, והתלבטתי אם לעשות את זה, והנה הגורל נותן לי תשובה אם לעשות את זה או לא. בקרוב אתרגם ואשלח לה.