הפוסט הזה לא בא להיות פוסט שמחה לאיד, לא. יותר בקטע שאם משהו קורה אני תוהה איך הייתי מרגישה.

כשהייתי בתחילת שנה ד', למעשה בחופש הכרתי איזה בחור שלמד באותה אוניברסיטה שלי תחום אחר לגמרי שנה מתחתיי, הוא היה צריך עזרה ואני עם הלב הטוב- עזרתי ותמכתי. מהר מאוד הבנתי שהבחור הזה מנסה להכנס לי לתחתונים במילים יפות ובמחמאות אפילו שהבהרתי לו כמה וכמה פעמים שאני לא בעניין, הוא לא הפסיק להחמיא, לחזר ולשחק איתי כשפעם אחת הוא קורא לי "אחותי הקטנה" יעני משלים עם חוסר העניין שלי ופעם אחרת מחמיא לי על הפנים או על החיוך בצורה שלא משתמעת לשני פנים.

מפה לשם אחרי שהוא הבין שכנראה לא יצא כלום הוא רצה להשפיל אותי כי הוא כלב והזמין אותי לכיתת התרגול שלו כביכול "לאכול עוגה שהוא אפה" ובתכלס נכנסתי באמצע התרגול, הייתי כל כך מובכת, כולם התפוצצו מצחוק והייתי כל כך נבוכה ומבולבלת ממה שקרה, חזרתי לכיתה שלי מורעבת כי כל ההפסקה שלי התבזבזה על להגיע לקומת כיתת התרגול שלו.

בפעם השנייה כבר רבנו שהוא דפק לי ברז ולאירוע שהזמין אותי לבוא איתו כידידה הוא אמר אחרי כמה ימים שיקח את חבר שלו בלי ששאל אותי, פה אמרתי לו שהוא מתייחס אליי כמו ברירת מחדל ואני לא סובלת את זה. זו הייתה נקודת יציאה טובה בשבילו לנפנף אותי מהחיים שלו ולהותיר אותי פגועה כי וואלה- באמת שעזרתי לבנאדם הזה יותר ממה שהיה צריך.

לבנאדם הזה יש נכות לא פשוטה, לא נכות שרואים אותה אלא משהו מוסתר כמו אפילפסיה.

היום שמעתי שהבנאדם הזה כמעט נהרג לפני שבוע כתוצאה מהנכות שלו יחד עם חוסר נגישות לנכות הזו. הבנתי גם כתוצאה מהאירוע הזה שהנכות שלו התדרדרה מאוד כי לא חושבת שהוא היה נתקל באירוע כזה בתקופה שהיינו בקשר.

אז לא- לא שמחתי לאיד אבל חשבתי מה היה קורה אם לא היו מצילים אותו בדקה ה99 והוא היה נהרג, איך הייתי מרגישה. ללכת לנחם בתקופת הקורונה כמובן שלא, אבל הייתי שולחת משהו? היה לי עצוב או שהייתי אדישה? לא ברור לי. מה שכן- הבגידה שלו באמון שלי וב"ידידות" שלנו מאוד פגעה בי ומאז אני נזהרת מגברים שנמשכים אליי וכשאני נותנת ברקס הוא רוצים "רק לדבר". לא מאמינה להם.

יש גברים,

שכל מה שאני רוצה שיקרה אחרי שהם יאספו אותי לחיק שלהם זה להביט בעיניים שלהם ולהבטיח להם שתמיד אהיה שם בשבילם, לערסל אותם, לאהוב אותם באמת ובתמים.

אותם גברים מצליחים להוריד בי את להבות האש הטלאית ולהוציא ממני באמת את הטלה הטוב והרך שיש בתוכי. בא לי שהתחושה הזו תשאר לנצח.

חבל שאותם גברים אף פעם לא באמת יכולים להתאים לי ושתמיד יש מכשולים כאלה ואחרים, אבל אולי יגיע יום שיבוא מישהו ויראה מאחורי ההגנות שלי את הטלה הטוב והרך שבי וארצה רק לאהוב אותו ולטפל בו בכפפות של משי.

הלוואי.

אם אין לך OCD, אין שום טעם שתשתמש בשם של ההפרעה הזו לתאר את הפדנטיות הסתמית שלך.

אין סיבה פשוט אין סיבה.

יש אנשים שבאמת סובלים מההפרעה הזו.

זה סתם מעצבן.

אז... אחרי מוצ"ש בו דיברתי עם אותה מנהלת והיא עשתה כנראה כמה טלפונים במוצ"ש- המנהל הראשי לקחת אותי ואת המנהל הישיר לשיחה צפופה, התנצל על החפיפה הגרועה, אמר שהתקופה לא משהו ושאתן להם עוד צ'אנס. הבהרתי מולם שהייתה שיחה מאוד לא נעימה עם המנהל הישיר ושהוא לא יכול לשפוט אותי סתם מכלום.

זה לא בדיוק עזר, המנהל הראשי אדם טוב, המנהל הישיר וחלק מהצוות הוא קקה, מה לעשות?

רק לעבור סניף, אין ברירה.

כמה קקה?

קקה ברמה שהיום עזרתי אקסטרה ללקוחה והוא העביר ביקורת על ההתנהלות כאשר ביקשתי ממנו עזרה.

איש לא נחמד בעליל.

בושה.