Nienor

הגעתי למסקנה שאני נמנעת מלכתוב בבלוג כי פשוט הsetup לא נוח לי.

אז הנה, ניתקתי את המחשב הנייד מהמסך ולקחתי אותו אלי למיטה. חצי שכובה, מכוסה בשמיכה, הכי פרטי ומכורבל.

תוך כדי אני מתכתבת עם בן הזוג לגבי הזמן שלנו יחד כשהוא בבית ומרכיבה פלייליסט של שירי אנימה שכיף לשמוע.

בעיקרון הזמן תמיד מוגבל על ידי דברים אחרים מהרצון שלנו. אשמח אם פעם אחת לא נפרד לשלום מכורח הנסיבות אלא כי נתעייף.

נפגשתי עם בת הזוג לשעבר.

לא ממש מעוניינת לפרט, זה עושה אותי עצובה, אבל כן רציתי להזכיר.

זה משהו שהעסיק את המודע והתת מודע שלי הרבה זמן ואני שמחה שסוף סוף קרה.

מרגישה נזקקת לטיפול פסיכולוגי, לשיח עם איש מקצוע חוץ מהעובדת הסוציאלית של סל שיקום.

בימים האחרונים מסתובבות לי בראש מחשבות על פגיעה עצמית. הרבצה, חתיכה, מנת יתר. דמיונות שאני לא מעוניינת להוציא לפועל אבל מרגישה שהם פחות רחוקים משהיו לפני חודש.

כמו כן, דפוסי חשיבה שהיו לי אז צפים ועולים. ישנם רגעים ששוב הדבר הכי הגיוני הוא שלא מגיע לי להתקיים ואני צריכה לעזוב.

אני יודעת בוודאות שאם לא היה לי את בן הזוג האוהב והמחוייבות לעבודה המצב היה.. פחות מוצלח. מודה להם על החיבור לקרקע.

מאז שיצאתי מהמחלקה עברו קרוב לחודשיים. הפסיכולוגית מהאשפוז הסכימה לעשות איתי שיחה שבועית עד שיתחיל הטיפול הבא שלי ולמזלי הוא אכן מתחיל עוד פחות משבוע.

תופסת מעצמי כבר מומחית. כשהתחלתי את הטיפול עם ז' הייתי במקום מאוד נמוך- הקשר עם הקב"ן נקטע יחד עם השחרור המהיר והייתי אחרי חודשיים בבית בהם סיננתי את הרוב, נפגשתי עם מעטים וחרשתי את אנדרטייל כדי לא לחשוב על החיים שלי. אחרי זה הכל קטן עלי.

את צריכה להזהר. לשחרר את המידע בקצב ובמידה הנכונה. לאט זה בסדר אבל לא מהר מדי. היא תצטרך להרוויח את האמון שלך.

ניינור.

נ.ב.- לאיזה צבע לצבוע את הסייד קאט הפעם? מוזמנים להציע ולהשפיע!