בשבוע האחרון יש אחדות די מרגשת בתקשורת בזעזוע מהשד העדתי. "שד עדתי? אנחנו? לא מכיר את הדבר הזה..." ומפוליטיקאים שמנצלים אותו: "מירי הרגב הזו, איך היא מעזה להשתמש בסטריאוטיפים כדי לקדם את המטרות שלה... אני מ זו ע זעת."
***
זה די מצחיק כי בתקשורת, מעצם היותה גוף אמורפי ובלתי מאורגן, אפשר ליצור את כל הסטריאוטיפים על מזרחים שיש: בפרסומות, בקומדיות, בסאטירות ובדרמות. מה שמעורר תחושות ביזוי, תסכול ואי מסוגלות אצל חלק מהמזרחים(שהם האוכלוסייה הכי מגוונת שיש - אולי בגלל זה - היא מאוד חלשה פוליטית). מה שמנוצל ע"י פוליטיקאים למטרות פריימריז.
***
ואחרי כל זה באותו גוף אמורפי ובלתי מאורגן אפשר להזדעזע ש"איך יכול להיות? אנחנו? זה דיון ישן." וכדומה. חייב להודות שחלק מזה מוצדק: פוליטיקאים שמנצלים רגשות שליליים הם דבר מגונה בעיני. כמו גם, הרבה דברים השתפרו מאז שנות החמישים.
אבל עדיין יש מה לשפר. בעיקר ביחסים שבין פריפריה למרכז ולכול מיני ישובים קהילתיים. אבל גם בעיקר במערכת החינוך: לטעמי, ישראל צריכה להתרכז יותר בהקניית כלים לתלמידיה מאשר תוויית סיפור לאומי: הבנת הנקרא, לוגיקה, שפות, מתמטיקה ועושר תרבותי. אותו יוכלו להעשיר עוד יותר עם הכלים האחרים. ואת אותה לאומיות ממש שמשרד החינוך מגונן עליה.
***
במובן זה, הדיון על וועדת ביטון פספס את עצמו ויצר מסגרת של "איזון בכוח", במקום "גיוון". וגיוון אכן דרוש במקצוע ההיסטוריה. לא רק בנושא מזרחים-אשכנזים אלא בעיקר בתחום יהודים-עולם. לרוב תלמידי ישראל אין מושג מה קורה מסביבם, איך התפתחו אירופה או סין, בטח על דתות אחרות.
כשבודקים מה גרם לשקיעה של אימפריות המוסלמיות או הקיסרות הסינית, מוצאים שאחד הדברים זה סגירות תרבותית ומחשבה של "כולם מסביב ברברים". מה שמונע פתיחות לרעיונות חדשים ומהפכניים. ומערכת החינוך, יוצרת לצערי סגירות דומה. חבל, כי העובדה שיהודים הם ציר בין מזרח למערב הפכה אותם לאנשים המבריקים בהיסטוריה. בניגוד לישראלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: