Everything Good- סיפורים שאוהבים לקרוא

לפני שאני מתחילה עם הסיפור חשוב לי לומר היי, תקראו לי אנאיס(למרות שזה לא שמי אבל זרמו :) כתבתי סיפור ואני חושבת שהוא יצאה די טוב אבל השאלה האמיתית היא מה אתם חושבים, בבקשה תקראו את הסיפור שלי ותנו לי ביקורת בונה, אני מוכנה לקבל כל שיקורת כל עד היא מנוסחת לעניין. 

בכל מקרה מקווה שתואהבו :))

פרולוג-

ניקול למדה בדרך הקשה מהם אופיים של החיים. היא למדה שאין לסמוך על אף אחד, לא משנה מה רמת הקירבה שלו עליך, ושמי שסומך על אנשים סובל. 

אחרי מקרה תרגי היא עוזבת את חייה הישנים ומתחילה חיים חדשים ועומללים בעיר הגדולה, עיר שמלאה בנוחלים ורמאים, אנשים שיעשו הכל בשביל קצת מין ואלכוהול. ניקול היא אחת מהם למרות שהיא לא בחרה בדרך הזו. 

היא הפכה להיות כזו בגלל שזה מה שנדרש ממנה לעשות, זה מה שהחיים דרשו ממנה לעשות. 

[הסיפור מחולק שלני חלקים וזה הפרולוג לחלק הראשון. את השני אני יעלה בזמן המתאים^^]

[נ.ב סליחה שהוא יצאה קצר, באמת שניסיתי בכל כוחי להאריך אותו... אתם מוזמנים להגיד לי מה להוסיף:]

פרק 1- ניקול-

ראשה של ניקול הסתחרר והיא הרגישה גוש גדול ומגעיל תקוע בבטנה. היא הביטה אל תקרת המועדון, העשן והמוזיקה החזקה והרועשת לא הקלו כלל כל כאב והראש שלה והדבר היחיד שהיא רצתה לעשות היה להקיא את נשמתה, לאחר ששתתה שש כוסות של וודקה.
'זה מה שעושים כשרוצים לשכוח...' ג'וליה הייתה אומרת בכל פעם כשראשה פעם מכאבי ההנגאובר רצחניים. וניקול אכן רצתה לשכוח, את עברה שהיה נראה בעיניי כל אחד כמו סיפור רקע טוב לטלנובלה גרועה, ואת ההווה מעורר הרחמים שהיא חיה לילה אחרי לילה, את העובדה שהיא משכירה את גופה לפי שעה, בכל לילה לגבר אחר רק כדי לקנות לעצמה קצת האלכוהול או לשלם את שכר הדירה.
ניקול והרימה את כוס הזכוכית הקטנה ולקחה עד לגימה עד שסיימה את המשקה החריף בפעם אחת. תחושה צורבת ולא נעימה הכתה בה אבל היא בלעה את המשקה בכל זאת והניחה את ראשה על הבר בייאוש.
היא לא הייתה אמורה להיות במצב הזה, אבל, זה מה שאומרות כל הזונות שחיות איתה בדירה הקטנה והצפופה במרכז העיר.  
תמונות מחרידות מעברה התחילו לצוץ שוב במוחה כמו סרט והיא הרימה את ידה לכיוון הברמן כדי לבקש עד משקה.
"זאת כבר הכוס השביעית שלך." הוא ציין וניגב את ידיו במטלית לאחר שהניח את הכוסית הקטנה מולה.
ניקול לא אמרה דבר, היא רק חייכה בזמן שסרקה את דמותו של הבחור; במבט אחד בלבד היא יכלה לראות טוב לב אמיתי וטהור נשקף מעיניו החומות והגדולות, היא ראתה שיערו החום מסודר בקפידה, והבחינה במדי בעבודה שלו שכללו ג'ינס שחור וצמוד, חולצה בעלת צווארון שחור וסינר. הוא הביט בה בעיניו הטובות ונראה היה כאילו הוא מרחם עליה.
כל ברמן טוב יודע מתי הלקוחות שלו חוגגים ומתי הם רוצים לשכוח, הוא פשוט קרא את שפת הגוף שלה.
"תודה על הדאגה, אבל אני בסדר." חייכה ניקול בניסיון להסתיר את הגועל שחשה כלפיו, מזה זמן רב שהיא שונאת אנשים שעוסקים בעבודה שהם אוהבים והטיפוס הזה נראה כזה בדיוק.
"את בטוחה שאת לא רוצה מים? זה בחינם." הוא שאל וחייך בלבביות.
ניקול שתתה במהירות את המשקה והרימה את מבטה פעם נוספת אל התקרה, רק כדי לעזור למשקה לרדת במורד גרונה. סחרחורת גרמה לעולם כולו להסתובב סביבה והיא הייתה חייבת להסכים להצעתו של הברמן.
"או-קיי." אמרה לבסוף.
הברמן הרים את הכוס המלוכלכת שלה והניח אותה במקום כל שהוא על הדלפק, בינתיים הוא הרים כוס זכוכית חדשה ומילא בה מים מהברז.
"בבקשה." הוא הניח את הכוס לצידה ומהר לעד לקוח שניצב בצדו השני של הבר.
ניקול הרימה את כוס המים בכבדות ובעייפות ונהנתה מתחושת הרוויה שהמים גרמו לה להרגיש, היא מעולם לא אהבה אלכוהול או להיות שיכורה אבל כשהמרירות מגיעה צריך להעביר אותה באיזו שהיא דרך.
ניקול הרימה את מבטה מהכוס המונחת על הבר אל הברמן והבינה שהוא מגניב עליה מבטים בחשאי. רק לא זה שוב, חשבה ניקול במרירות בליבה. היא ביקשה במיוחד יום חופש מקתרין כדי לא לעבוד, אבל נראה שהעבודה הארורה שלה רודפת אותה. היא הייתה חייבת ללכת לפני שיהיה מאוחר מידי.
ניקול הוציאה מכיס המעיל הצבאי הישן שלה כמה שטרות והניחה אותם על הבר, היא ניסתה לרדת מהכיסא המוגבה אך ללא הצלחה, היא הייתה נמוכה מידי, מסוחררת ושיכורה מידי מכדי לרדת ממנו בלי כל עזרה.
"את צריכה עזרה?" ניקול הרימה את מבטה וראתה לפניה את הברמן, איך שהוא בתנועות קלילות וזריזות הוא כבר יצאה מהדלפק ועמד ממש לידה, אחז בדיה ועזר לה לאזן את עצמה על הקרקע.
"אני מסתדר." לניקול כבר נמאס לחייך עליו, היא נשכה את פנים לחייה וניסתה לשמור על קור רוח ונימוס.
"אני יכול לקחת אותך הביתה, יש לי רכב ו-"
"אני באמת בסדר, יש לי כסף ואני יכולה להזמין מונית." ניקול תפחה על אחד מכיסי המעיל שלה וצליל רשרוש, שבקושי גבר על המוזיקה הרועשת, נשמע, כמו צליל של מטבעות רבים, או טיפים...
"עם כך," אמר הברמן שהתחיל לוותר כבר. "לפחות תומרי לי את שמך." הוא המשיך אבל היה עסוק בחיפוש אחר משהו באחד מכיסיו.
"ניק." אמרה ניקול בקצרה את השם אותו בחרה אחרי שעזבה את חיה הישנים.
"פלין." השיב הברמן באותה נימה קצרה ומעט תוקפנית. הוא הוציאה מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלו כרטיס ביקור לבן בעל אותיות גדולות, שחורות ובולטות. על הכרטיס היה כתוב: "פלין פורטר. עזרה(מכל סוג שהוא)" ומתחת לכיתוב נכתב באותו גופן מספר הטלפון שלו.
"אם יבוא יום ותצטרכי כל עזרה שהיא, ניק, את מוזמנת להתקשר עליי." הוא חייך עד חיוך אדיב, מסוג החיוכים האלה שאתה מחייך רק אל האנשים הקרובים עליך, אנשים שאתה מכיר באמת ויכול לסמוך עליהם.
"תודה." מלמלה ניקול, היא הדקה את המעיל שלה סביב גופה הרזה ותחבה את הכרטיס לתוך הכיס האחורי של הג'ינס שלה.
זה לא שהיא באמת התכוונה להתקשר אל פלין, הוא נראה בחור נחמד, אבל היא לא הייתה צריכה עזרה. כבר מזמן היא הפכה לאדם עצמאי שלא צריך עזרה מאיש ובטח שלא מאנשים זרים.
ניקול טיפסה במעלי גרם המדרגות שהוביל אל הרחוב השקט והקר, הבל פיה הפך במהירות לאדים והביט הרימה את מבטה אל שמיי הלילה, נושמת את הקול אל ראותי, מרגישה את טמפרטורות גופה מתחילות לעשות כדי לשמור על גופה חמים, הקול של הלילה החורפי הזה מילא אותה בכוח ואנרגיה, מרחוק היא ראתה אור מהבהב ותארה לעצמה שמדובר במטוס. שום כוכב לא נראה מעל השמיים האלה, המלאים בעשן מכוניות וגזים אחרים, שלא כמו בביתה הישן.
ניקול ניערה את ראשה בייאוש, אסור לה לשקוע בזיכרונות, היא אדם בוגר עכשיו, היא חייבת להיות חזקה.
במילים הכל כך חזקות האלה היא המשיכה לצעוד על הכבישים והמדרכות בדרך לביתה.