Everything Good- סיפורים שאוהבים לקרוא

פרק 2- אור אדום בלילה שחור-

הגשם החל לרדת זמן קצר אחרי שניקול התחילה ללכת והיא שארה שזה סימן למשהו טוב שהולך לקרות, מבחינתה גשם היה סימן לכך שמשהו חדש ומרענן צפוי לקרות ולהפתיע אותה.
פתאום היא שמעה מאחוריה קול של צמיגי גומי חורכים על כביש השחור מאחורה, היא יכלה לראות את הפנסים המעירים את הכביש ולשמוע את הצופר הרעשני, כאילו קורא לה.
ניקול מרחה על פניה חיוך מזויף והסתובבה. אך כשראתה מיהו האדם שיושב מאחורי ההגה חיוכה הפך בין רגע לאמיתי.
"צריכה טרמפ?" שאל הנהג בעל השיער הזהוב ומשקפיי השמש. ופתח את החלון, גל של חום עטף את ניקול בגלל המיזוג שבמונית.
"ממך, תמיד ארתור." ניקול פתחה את הדלת של המושב שליד הנהג במונית הצהובה והמיושנת של חברה הוותיק. היא חגרה את חגורת הבטיחות הדקה את המעיל הצבעי סביב גופה והשעינה את ראשה על החלון הקר כשהיא נהנת מהשילום המדהים והייחודי של החום שבמונית לקור של הלילה.
"איפה היית?" שאל ארתור לאחר שהתניעה את המנוע מחדש והתחיל לכוון את המונית אל ביתה של ניקול.
"לקחתי לי לילה חופשי, אז הלכתי לבר של סמית'." אמרה ניקול בקול מנומנם.
"אז את שיכורה, ניק?" שאלה והביט בה רק מזווית עינו.
"אתה מנסה להזרים אותי, מה ארתור?" היא שאלה ולא יכלה שלא לפלוט צחקוק.
"את באמת שיכורה." קבע ארתור, הוא ידע שלא רבות הפעמים בהם ניקול צחקה באמת.
"אני פשוט רוצה להגיע הביתה ולישון..." פיהוק בלתי נשלט חמק מפיה. "הראש שלי כואב נורא. ארתור, בפעם הבאה שאני אשתכר בבקשה קח אותי ליער מרוחק ותשאיר אותי שם עד שזה יעבור לי, בסדר?" ניקול הרימה את הזרת שלה באוויר מול ארתור.
"אני מבטיח שאנסה." השיב ארתור ושילב את זירתו בזירתה.
"אתה אדם טוב ארתור פיקס," ניקול הרגישה מנומנמת יותר ויותר. "וחבר טוב." מלמלה לפני שראתה כמה רמזורים אדומים, עצמה את עיניה ונרדמה.

ניקול ידעה שהיא חולם בגלל שבחלומה היא ראתה את העבר, את הפגישה הראשונה שלה עם ארתור ביום הראשון שלה בעיר הגדולה.
בחלום היא ישבה במושב האחורי של המונית שלו.
"את צריכה מונית?" הוא שאלה נערה קטנה ויפה בשעת שיער שחור ועיניים גדולות ופגועות. ניקול.
"אין לי כסף." אמרה ניקול הצעירה, היא הייתה בסך הכל בת חמש עשרה אז.
"לאן את צריכה להגיע?" שאל ארתור שהיה גדול ממנה רק בשלוש שנים, הוא הסיר את משקפיי השמש שעטה על עיניו בקביעות ושלח עליה מבט ירוק וחביב.
"אין לי לאן ללכת." אמרה ניקול כמעט בלחישה והשפילה את מבטה.
הלילה הפך לקר יותר והיא הדקה את מעילה, אותו שמרה כל השמנים האלה, סביב גופה הרזה.
ארתור לא אמר דבר זמן מה, הוא חשב, ניסה למצוא איזו שהיא דרך לעזור לנערה האומללה.
"בואי, תעלי." אמר לבסוף.
"אני לא עולה למכונית של זרים!" ניקול מיהרה לסגת לאחור.
"את מעדיפה להישאר כאן?" שאלה ארתור והרים לכיוונה גבה. ניקול הביטה סביב אל הרחוב האפל והחשוך שבו הם נמצאו, היא הקשיבה לצעקות, לרעשים, ראתה את העשן שיוצר מכל מיני מקומות לא מוגדרים והריחה את ניחוח הביוב שעטף את כל הרחוב.
בלי לומר מילה נוספת היא עלתה למונית של ארתור כשהיא אוחזת במזוודה אחת בלבד, היא חגרה את חגורת הבטיחות סביבה והביטה על השמשה הקדמית בעד ארתור מתניע את המכונית הדוממת.
"יש לך שם?" שאל ארתור, הוא כבר החזיר את משקפיי השמש לעיניו והביט את הכביש.
ניקול לא ענתה.
"אני ארתור פיקס," אמר ארתור ברוך. "נעים להכיר אותך."
"ניק." מלמלה ניקול ושפשפה את עיניה בעייפות.
"ניק..." מלמל ארתור וחזר אחריה. "זה שם מוזר... אבל מיוחד." הוא חייך.
ניקול לא אמרה דבר, היא הביטה אל מחוץ למונית, על החנויות והסמטאות של פניהם חלפו. איש לא נראה ברחובות בשעה כה מאוחרת וניקול שאלה את עצמה לאן האדם הזר הזה לוקח אותה.
"לאן הולכים?" שאלה ניקול בשקט.
"לחברה שלי. קוראים לה קתרין והיא יכולה לעזור לך. אני לא אכנס איתך אליה אבל אם תומרי לה שאני שלחתי אותך היא תסדר לך מקום לישון ותמצא לך עבודה..." ארתור סיים את המשפט בשקט.
"תודה..." מלמלה ניקול, מעקלת לאט לאט את העובדה שאדם זר הרגע עזר לה.

ניקול התעוררה כשהמונית עצרה מחוץ לרחוב שלה.
"הגענו, ניק."

______________________________________________________________________________________

עדיין קצר מאוד אבל הכל זאת הייתי שמחה לשמוע את דעתכם:))