המחברת

אתה היית ידיים שיודעות רק לשחק בדם,

ואני הייתי ציפור,

עם כנפיים פרושות לצדדים,

קוראות לך לשבור אותן,

אני אתן לך,

אני אוהבת אותך,

אתה היית ציפורניים שאוהבות לחפור בעצמות,

ואני הייתי שלד מהלך,

נתתי לך לשבור את עמוד השדרה שלי,

העיקר שיהיה לך משהו להישען עליו.

אני זוכרת איך זה היה,

הייתי בת חמש עשרה כשהוא הפך אותי לשלו,

הוא עזב אותי אחרי שלושה חודשים,

ידעתי שהוא לא באמת אוהב אותי.

בחודש הרביעי ביליתי את לילות שישי בשתיית אלכוהול זול עם מישהו אחר,

היינו יושבים על הטנדר של השכן ומדברים מה שכואב,

ועל הסיבה שזה כואב,

היינו מדליקים סיגריות והוא היה מספר לי מה הוא מרגיש,

וזה הפחיד אותי לחשוב שהקול שלו רועד בגלל דברים שהוא אומר,

ולא בגלל שנים של עישון,

הייתי הראשונה שהוא הרשה לעצמו לאהוב,

אני יודעת,

הוא היה מתקשר אליי באמצע הלילה ומדבר איתי בלחישות,

אפילו שאני הייתי זאת שצריכה להסתיר מההורים,

לילה אחד סיפרתי לו שאני לא מקבלת את זה שליקום אין סוף,

באותו לילה הוא גם נישק אותי בפעם הראשונה,

והתאהבתי ברעיון שהיקום שמכיל את הרגע הזה הוא אין סופי,

אז אמרתי לו שאני אוהבת אותו,

בחודש החמישי הוא קיבל את כולי,

הוא לימד אותי מה זה להיות שייכת למישהו באופן הכי עיוור שיש,

אני עדיין רועדת בכל פעם שאני חושבת עליו,

אני לא מבינה למה,

הוא האדם הכי חם שיצא לי להכיר.

היא יפה,

יהלי,

ליהלי יש חיוך לבן,

ועיניים ירוקות,

יש לה אף קטן,

ועיניים גדולות,

גם הדמעות שלה גדולות,

של יהלי,

יהלי מתעוררת לפני כולם,

מדליקה סיגריה במרפסת,

וחושבת על הכל,

לא כל יום,

רק מתי שקשה באמת,

יהלי לא מעשנת מול חברים,

תמיד זה לבד,

היא ילדה טובה,

יהלי, 

כולם שואלים את יהלי איך זה שהיא עדיין לבד,

הרי היא יפה,

יהלי,

והיא תמיד מתרצת,

היא לא ממהרת,

מחכה לאחד,

אבל באמת,

יהלי רוצה לאהוב,

אבל היא אוהבת לשנוא,

בעיקר את עצמה,

יהלי פשוט מפחדת,

בעולם של יהלי,

יש דברים קטנים שיהלי לא מבינה,

כמו למה יתושים עוקצים דווקא בעונה שבה לובשים בגדים קצרים,

או למה היא לא מצליחה לתקשר עם אבא שלה,

כמו שהיא הייתה עושה כשהיא הייתה קטנה,

והדברים הקטנים האלה יוצרים עולם גדול,

שיהלי לא רוצה לחיות בו,

יהלי אדישה,

בעיקר לעצמה,

יהלי צוחקת,

ומצליחה בלימודים,

אבל אז העט שלה נופל,

וכולם קצת יותר מידי קרובים,

ואין לה אוויר,

וכולם מסתכלים,

אז יהלי בוכה,

ואנשים שואלים,

אז יהלי בוכה עוד יותר, 

כי היא יודעת מה לא בסדר,

רק לא מצליחה להסביר,

והדמעות שלה גדולות,

של יהלי,

והעיניים שלה ירוקות מתמיד,

יהלי כבר לא מצליחה בלימודים,

היא נכשלת בכל המבחנים,

ויכולה לתקן רק אחד,

כי ככה זה אצל יהלי,

צריכה הרבה,

ומקבלת מעט,

אז יהלי מכבה את האור,

ובורחת,

יהלי תמיד שומעת על הזדמנויות והגשמה עצמית,

והיא לא מבינה איך אפשר,

כולם סביבה מצפים לעתיד ורוצים כבר לחיות,

ורק יהלי ויתרה על עצמה,

אז יהלי לא רוצה לחיות,

יהלי רוצה להיות קרבית בצבא,

אבל לא כדי לשרת את המדינה,

יהלי פשוט מקווה למות גיבורה.

יום אחד,

אני אהיה נשואה,

למישהו שלא ירצה להקשיב לי,

ואני אאבד את החשק לכתוב,

כי הוא לא יספק לי רגש ששווה מילים,

החיים שלי יהיו מלאים בכלום,

ותמונות ישנות שיגרמו לי לחייך,

וכל שנה הסיפור מאחורי התמונה יתקצר,

והשמות ימחקו מהזיכרון,

כל החלומות שהיו לי,

וכל הרשימות עם שמות של מקומות שרציתי לבקר בהם,

יאבדו משמעות,

כי החיים שלי,

כבר לא רק שלי,

החיים שלי יהיו שגרה ארוכה שמנוהלת על פי שעות,

ורצונות של אחרים,

החובות יערמו ויום ההולדת שלי יהיה הרבה פחות מרגש,

ואני שואלת,

למה זה נקרא סוף שמח,

ולמה סוף שמח תמיד חייב לכלול עוד מישהו,

למה סוף שמח לא יכול להיות,

פשוט אני אוהבת את עצמי? 

אמרת לי פעם שאתה לא רוצה למות בדרום,

כי יש שם כבישים שלא נגמרים, 

ואתה חושב שתלך לאיבוד באמצע אחד מהם, 

לא היית אמיץ,

אבל היית חכם, 

ותמיד שמתי לב איך האמיץ גסס,

והחכם המשיך לדבר,

ואני,

אני לא חכמה,

אבל אני יודעת שאנחנו,

האמיצים,

תמיד אלה שממשיכים לרוץ,

ומוצאים את הדרך חזרה הביתה,

אבל זה חבל,

שהטובים מבנינו,

הם אלה שנקברים באדמה,

וכל השאר,

הולכים לאיבוד באמצע הדרך.