המחברת

הוא אומר לי בפעם השלישית השבוע,

להפסיק להאחז בכל כך הרבה דברים,

ושואל למה אני לא יכולה פשוט לשחרר,

הוא שאל בפעם השלישית השבוע,

אם אני באמת לא רואה כמה רע אני עושה לעצמי,

אני תמיד מרגישה כבדה,

ואני מנסה להתנצל,

אני תמיד מרגישה כבדה,

גם כשטוב לי,

אני מנסה להסביר שאני באמת חושבת,

שנולדתי עם עצב מובנה בתוכי,

והוא מפחד,

מפחד שאני אלך הביתה כשהדמעות נופלות,

איך אני מסבירה לו שאני כבר בבית?

אני לא יכולה להיות רחוקה ממנו,

אז איך אני יכולה לעזוב?

הוא חושב שאני מנסה להתרחק ממנו,

אני רק מנסה להתרחק מעצמי,

הוא היחיד שיודע,

הוא מאט את העולם כדי שיתאים לקצב שלי,

כשהכל זז מהר מידי,

כשהוא מוצא אותי על הרצפה ליד האסלה בלילה,

אני יודעת,

הוא מעדיף לישון עכשיו,

אבל הוא נשאר,

הקול שלו ממלא את החדר שגם ככה קטן,

ואני מנסה לא לצרוח,

אני מצטערת,

אני מצטערת,

אני יודעת שאני יותר מידי,

הוא אומר לי בפעם השלישית השבוע,

הוא לא יכול להרים אותי מהרצפה יותר,

קשה לו להיות רשת בטחון,

ואני מנסה לחייך,

אבל זה מרגיש יותר כמו שברי זכוכית,

אנחנו מכבים את האור,

הכל טוב.