שדה בור

אולי אני אוכל לשוב על עקבותיי

והשביל מאחוריי יתחיל לדהות

יחד עם כל מה שראיתי

עם כל מה שאף אחד לא אמור לראות

אולי הסיוט יתפוגג אל תוך הבוקר

אם אשאיר את המפתח כאן

אולי אם אף אחד לא יידע אף פעם

אוכל לא לדעת רוב הזמן

שהייתי במקום הכי נורא בעולם

ראיתי בתוך החושך מעגל של אנשים חיים-מתים

ראיתי עיין פקוחה שלעולם לא ממצמצת

ראיתי מגירות עם חלומות מוקפאים

הייתי במקום שאי אפשר להיות בו

שמעתי את הצליל המעוות של הנדסת נשימות

לחצתי ידיים שנרקבו אך נשארו חמות

ניגבתי דמעות מלחיים דוממות

אולי אני אוכל לשכוח שהיית שם

ולזכור אותך כמו שבאמת היית

בלי כל מה שראיתי

בלי השורות האחרונות שלא רצית

היינו במקום שאי אפשר להיות בו

שם הקול שבו קראתי לך לא היה שלי

ליטפתי את גופך באצבעות מעוותות

והריח החריף דבק גם בי

גם אם זה יעלה לי בשארית תמימותי

אני נשבעת שלעולם לא אשאיר אותך כאן

אמיס את כל מה שכואב בלי שתרגישי

כל הצבעים ידהו אל תוך הלבן

הכל שוב באותם צבעים

וכל מה שאת רוצה זה פשוט לבכות

להזמין את זה להיכנס, למלא אותך

כמה שפעם זה היה קל

להתחבר לבקשה הזו עמוק בפנים

כמו אמבטיית קצף

להרגיש בכל הגוף את הזרמים

הבהובים של אור, נגיעות של חושך

תמיד רציתי להיות חלק מהאשליה

להביט אל התהום מתוך הערפל

לשלוח יד, כמעט לגעת

לדעת שזה כאן ושזה אמיתי

כל מה שתמיד היה צריך

זה רק להתרגל

למצוא את האשליה המתאימה, להיסחף איתה

אל המקום שבו הכל הכי כואב וגם הכי מוגן

כמה שפעם זה היה קל

לעקוב אחרי החוט שמחבר הכל