שדה בור

זה קרה בלילה קפוא, יומיים אחרי שמלאכי המוות פתחו יומנים ותכננו הכל בהתאם לימי העבודה של כולם ולמסגרות של הילדים. התכנסנו כולנו בחדר הבקרה של הספינה והתבוננו דרך החלונות בנופים האסורים של קצה העולם. "מי רוצה לגשת להגה?", שאל הרופא, שהקברניט כינתה אותו 'אלוהים בכבודו ובעצמו', ואני ציוויתי על עצמי לשתוק כדי להניח לאחרים לספק את מצפוניהם הרדופים. הבת הצעירה הסתתרה מאחורי מעיל משובץ קוצי קיפוד והשפילה את מבטה בדממה. הקברניט התכנסה בתוך החיבוק של אימה בעיניים אדומות מבכי, והאם ליטפה אותה בידיים רועדות. הדוד מאמריקה תפס את ראשו בשתי ידיו והקול שלו נשבר. "תעזור לי", הוא התחנן אל הרופא הזקוף ולבן השיער. הרופא חייך חיוך חלול. מבעד לחלונות גושי מים קפואים התרוממו על רקע שמיים שחורים.

כולם מלבדי ומלבד הרופא בכו דמעות טהורות של עצב, בעוד ההגה מסתובב לאיטו לפי זרם המים באין מפריע. הרופא היה חסר הרחמים, והוא היה כמו אלוהים רק במובן שבו נסתרות דרכיו. הוא חד לנו חידות בשפת סתרים, והביט בנו במבט אדיש נכשלים בניסיון אחר ניסיון. הדוד מאמריקה נסוג לאחור בצעדים רועדים. הקברניט קפאה על מקומה, מותירה לטיטניק לזרום עם הזרם הקפוא בחזרה לנקודת המוצא שלא לשמה נתכנסנו. היא היחידה שידעה כיצד לנווט את הספינה, אך כמו האחרים לא היה לה אומץ להישיר מבט אל הקרחון. עוד רגע קט וההתנגשות הנכספת הייתה חומקת מבין אצבעותינו אפילו מבלי שידענו.

אמירה תועה של הרופא, שהיה אלוהים רק במובן שבו הוא סירב לקחת על עצמו את עול התפקיד של מלאך המוות, רמזה לי שעוד רגע ואנחנו עוגנים שוב מול החוף בתום מסלול מעגלי חסר תוחלת על רקע תהומות קצה העולם. זינקתי אל ההגה והתחלתי למלמל לחשים מבלי לדעת את השפה. הקול שלי היה נמוך וכבד, אולי כדי לפצות על כך שהלב שלי היה חד כמו חרמש. ההגה כמעט וקפא בין אצבעות הקרח שלי, ועד מהרה הגלימה השחורה הערפילית עטפה את כל גופי.

מתוך הבעות פניו החמקמקות של הרופא ניחשתי שהספינה חזרה אל מסלול התנגשות, והיישרתי מבט אל החלון שמול עיניי. הקרחון הכסוף התנשא שם במלוא עוצמתו. הקברניט לכסנה את מבטה אל הקרחון ודמעה זלגה מעיניה. הדוד, הדודה והבת הצעירה הביטו מבולבלים מהחלון האחורי שממנו נשקפה רק אפלת הלילה. הרופא סוף סוף התרצה ולחץ על הכפתור.

עם שחר כולם חזרו בחזרה לחורים שלהם ונבלעו אל תוך האשליה הקסומה של ימי העבודה ביומן והמסגרות של הילדים, ורק אני העזתי להישאר עם הספינה עד לרגע של הקרחון. 

אולי אני אוכל לשוב על עקבותיי

והשביל מאחוריי יתחיל לדהות

יחד עם כל מה שראיתי

עם כל מה שאף אחד לא אמור לראות

אולי הסיוט יתפוגג אל תוך הבוקר

אם אשאיר את המפתח כאן

אולי אם אף אחד לא יידע אף פעם

אוכל לא לדעת רוב הזמן

שהייתי במקום הכי נורא בעולם

ראיתי בתוך החושך מעגל של אנשים חיים-מתים

ראיתי עיין פקוחה שלעולם לא ממצמצת

ראיתי מגירות עם חלומות מוקפאים

הייתי במקום שאי אפשר להיות בו

שמעתי את הצליל המעוות של הנדסת נשימות

לחצתי ידיים שנרקבו אך נשארו חמות

ניגבתי דמעות מלחיים דוממות

אולי אני אוכל לשכוח שהיית שם

ולזכור אותך כמו שבאמת היית

בלי כל מה שראיתי

בלי השורות האחרונות שלא רצית

היינו במקום שאי אפשר להיות בו

שם הקול שבו קראתי לך לא היה שלי

ליטפתי את גופך באצבעות מעוותות

והריח החריף דבק גם בי

גם אם זה יעלה לי בשארית תמימותי

אני נשבעת שלעולם לא אשאיר אותך כאן

אמיס את כל מה שכואב בלי שתרגישי

כל הצבעים ידהו אל תוך הלבן