שוב מול המחשב הנייד באמצע הלילה, משרבטת מילים.זה לא שלא כתבתי פה, הכל הלך לטיוטות ואז נמחק, עשרה ימים באשראם, חצי שנה איתו,
ואמא, כמו כל אמא טובה, "נו, אז מתי החתונה??"
אני בת 23 וחווה מיד-לייף קריסס... "כל החברות שלך נשואות, מה יהיה איתך?"
באמת? אני מרגישה כאילו נפלתי ליקום מקביל,
או שאולי זו הפריפריה שגורמת לנישואין בגיל צעיר וילדים בגיל צעיר.
ואני? מה אני, מתבאסת בפעם המאה ומוחקת 20 פרקים של ספר שכתבתי, מחפשת עבודה מספקת בתחום שאין באיזור.
וחיה מסופ"ש לסופ"ש, (הכותבת רוצה להדגיש שהיא עובדת בפאב ולא שותה את עצמה למוות.).
המחשבות נעות ביום-יום בין סידור הבית לבין החשבונות לבין להכין ארוחת ערב טעימה ולהיות אישה למופת,
כי הריי, מי מפרנס את הבית הזה?
ולא, שלא תבינו את המצב לא נכון, הבן זוג תומך בכל כיוון שלוקחת אותי הרוח בזמן האחרון ואני מקבלת את מלוא התמיכה ואהבה מכל הסביבה שלי,
זה אני עם עצמי כמו תמיד שופטת ושופטת באכזריות אם יורשה לי להוסיף, ויורשה לי, כי זה הבלוג שלי.
עוד מעט יש לי יום הולדת, בפעם הראשונה בחיי, אני לא מתרגשת מהיום הזה, הוא תזכורת מרירה של מסמר נוסף שנכנס בארון הקבורה של חלומות שמאוחר מידי להגשים.
אני יושבת בבית הזה, שהוא פרי דמיוני ודמיונו של בן זוגי, כל ס"מ מהווה תחושה של הרמוניה מיוחדת של הזוגיות הזו, שמעולם בכל שנותיי לא העזתי לקוות אליה ורק עכשיו אני מעזה להרים את הראש בגאווה ולהגיד שזה מגיע לי.
מכינה לי עוד כוס תה ומרגישה את השקט המדהים של לילות בבית מלא באהבה וקבלה ואושר,
כותבת פה לקהל האנונימי שלי, אם הוא קיים עוד, הרבה זמן לא פרסמתי כלום, לא הרגיש לי נכון.
המילים לא הרגישו אמיתיות מספיק.
לשם שינוי אין לי הרבה על מה להתלונן, החיים במסלולם נראים טובים, היעד נראה קרוב מתמיד, השדים מן העבר כבר לא מפחידים כל כך כי יש סביבה שמקבלת ותומכת בי כמו שצריך, בלי אג'נדות אנוכיות ובלי ניסיון ליצור ממני דמות שקמיית אך ורק כפרי דמיונם,
ההרגשה הכללית מצוינת, חוץ מכמה נפילות מצב רוח פה ושם, אבל חריפות הרבה פחות ממה שהן היו בעבר.
כל החובות סגורים והכל נראה מבטיח מתמיד, אז אני אופטימית.
עד הפעם הבאה,
XOXO
קיטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קיטי.