Thoughts Of The Impossible

החדר החדש שלי עובר אחת לחצי שנה ניקיון מגירות נוסטלגי.

לא תמיד אני כותבת לכם פה,או בכל פוסט אינטרנטי אחר.לפעמים אני פשוט כותבת במקומות לא כל כך אידאליים ושומרת את הנייר איפשהו.רק בזמן נקיון אני מגיעה אליו.חלק נזרקים,חלק נשמרים,חלק מתועדים.אבל הכל מקבל יחס.

הניקיון הזה החזיר אותי אחורה.לנוסטלגיה מתוקה ונאיבית.

על היומן הרגיל שלי מודבקים בשני הדפים הראשונים שני מכתבי אהבה משתי תקופות שונות לחלוטין.

האחת בכיתה ט' והשנייה בכיתה י-י''א.משני אנשים שונים שמכירים אחד את השני אבל זה לא משנה.

אני קוראת ולרגע מפקפקת בעצמי - זה נכתב אליי?

כן,זה נכתב אליי,מכוון אליי.אני קיבלתי את זה.כן,זה אליי.האנשים האלו שפעם אהבו אותי והיום אני זיכרון נשכח עבורם.

היו להם אהבות גדולות יותר ממני.כמו שלי הייתה אהבה גדולה יותר מהם.זה לא צובט בלב כמו שזה גחמה קטנה - רק לדעת איך זוכרים אותי.אז,מפעם.לא איך אני היום.

מי שאני היום זו מי שאני היום.עברתי כמה שינויים,עברתי כמה צלקות ומהמורות.

אז איזה מין זיכרון אני בעיניהם?

אני בהחלט יודעת מה הם היוו לי.