לא האמנתי שאכתוב כאן שוב אבל משהו מדגדג בי אז אני מתמסרת.
עזבתי את תל אביב. זה לא היה צפוי ועכשיו חווה את החיים קצת אחרת. הרבה אחרת. למען האמת הכל השתנה.
חזרתי לכאן לקרוא את עצמי מלפני שנה. "איזו מתוקה אני....", זה מה שעבר לי בראש כשקראתי כמה וכמה מהטקסטים האלה. כמה שזה מעניין לקרוא ולחוות שוב חוויות שנראות כאילו רחוקות אלפי שנות אור.
כמה שינויים מדהימים קורים בנפש האדם בנבכי הזמן.
איך הכל משתנה, ועדיין תמיד יש איזה גרעין שמבקש לחוות חוויות מסוג מסויים שוב ושוב.
גם אם לא ברצף, גם אם המינונים יורדים. אבל יש חלקים באישיות שמבקשים תשומת לב תמיד.
אני חיה מופרעת. כך אני רואה את עצמי. כמו חתולת רחוב-בית.
ומאפשרת לעצמי להיות כך כי כך אני אוהבת.
לפעמים להתביית יותר מדי זה לא בשבילי.
רחוקה-קרובה לתל אביב, גרה בגבעתיים עכשיו בסביבה של משפחות, זוגות צעירים, זקנים, צעירים, המון אנשים מן השורה.
מוזר לי. וגם שקט ונעים, נוח ונינוח.
הייתי בהודו חודש וחצי, חזרתי עם כוונות חדשות לחיים. כעת כעבור שמונה חודשים הכוונות מתגשמות לאט לאט ואני שמחה ומאושרת.
בקרוב מתחילה לעסוק בתחום שאני הכי אוהבת בעולם. ללוות נשים בתהליכי התפתחות וצמיחה אישית.
הלב שלי שר רק מהמחשבה.
אבל יש שם הרבה קולות שבועטים.
הילדה צורחת שכל כך הרבה אחריות מגיעה עם תפקיד כזה, אז מעכשיו אני צריכה להיות באמת אחראית. צריכה לחיות חיים "נקיים" כל הזמן.
אני מקשיבה לה ושומעת אותה. לא נראה לי שזו האמת...
לא הייתי רוצה לחוות תהליכים עם אדם שחי בתוך בועה. כזה שלא מתלכלך בבוץ מדי פעם. כזה שלא נשרט ומשתפשף.
רוצה לחוות את החיים כמו שהם, בלי להגזים ב"אור ואהבה", לא בניקיון ולא בסדר. הכל בפרופורציה. בימים האחרונים קולטת שיש חיה כזאת מנת יתר של אור ואהבה. זה קרה לי...
שינויים זה דבר מדהים ומטורף ומעניין. אתה נזרק מקצה לקצה לפעמים ולא מבין איך זה קרה.
בנקודה זו בחיי בא לי לקחת שינויים הרבה יותר ברכות. בהרמוניה. בשלווה.
לא מקצה לקצה. לנוע בין הקצוות בעדינות.
לא ייאומן שאני אומרת את זה. אני הקיצונית (לשעבר?) שרק רצתה רכבות הרים. איפה היא? נראה לי שהתעייפה קצת.
רכבות הרים שמורות לאנשים שיש להם זמן ואנרגיות לתת לריגושים עוצמתיים ומטלטלים את אור הזרקורים והבמה.
אני... בא לי להתעסק עכשיו בדברים אחרים. בא לי ליצור, להגשים.
ואם אני חווה התעוררות של הצדדים בתוכי שמבקשים בלגאן ושיגעון חולף... אז למה לא? אני בין כה וכה מחליפה דמויות כמו גרביים. לא, אני לא סובלת מפיצול אישיות. רק אישיות המורכבת מהרבה מאוד פנים. ככה הכי מעניין לחיות.
לא מוכנה לוותר על אף צד באישיות המורכבת הזאת בעד שום הון שבעולם.
זו אני וזה היופי.
האמת...? בא לי לחלוק את המורכבות הזאת ואת ריקוד החיים המופלא הזה עם גבר. גבר שלא רק יהיה מספיק גדול ועוצמתי כדי להכיל את זה.
גם כזה שיעוף על זה ויהנה מזה כאילו אין מחר. בר מזל. פותחת לו את השער...
דרך עינייך השחורות, יפה שלי, רואה את העולם בזוהרו. למרות שאינך כאן לידי, מרגישה חומך קרוב. אוחזת בידייך הרכות, עמוק אל ריאותיי רוחך נושמת, מתעטפת בהילת המלאכים הלבנה שלך.
בימים שטופי שמש שרועה על החול, געגועיי אלייך גואים, מתנחמת בים הכחול. מן המים חצי שקופה עולה דמותך, מרימה מכחול, צובעת גופך בצבעים. רואה אותך אי שם בעולם הגדול, עושה קסמים.
ואני כאן, אוהבת אותך ללא גבולות, חצי שנה בורחת ממני נשמתי, צוללת אלייך בלילות. זכרי יפה, אין זמן ואין מרחק. אני ואת לעולם נישאר נשמה אחת. כפי שאת חיה בתוכי ואני בתוכך, יום אחד נגור דלת מול דלת.
מאי 2005
* השיר הזה נכתב לחברה יקרה, אחותי בלב ובנשמה, שאני אוהבת כל כך, שלפעמים זה נראה לי מטורף שאני בכלל יכולה ככה לאהוב.
אחרי תקופה ארוכה בה היינו צמודות היא טסה לחו"ל לתקופה בלתי מוגדרת. והכי שמחתי בשבילה בעולם, כי ידעתי שיקרו לה דברים טובים, אבל התגעגעתי עד דמעות.
בזמנו לא ידעתי, שבעוד שנתיים בזמן הזה בדיוק אני אהיה אצלה בבית, בפלורידה. נקודת פתיחה לטיול ארוך.
אני כותבת מאז שהייתי ילדה בת שש. כתיבה בשבילי היא המון דברים, וללא ספק חלק מאוד חשוב בחיי. היא אמצעי להבין את עצמי טוב יותר. כל מה שהמוח שלי לא מצליח לפענח בתוך עצמו מתבהר על הנייר ולרוב נפתר.
היא עוזרת להגשים דברים- להפוך רעיון למשהו חי וקיים במציאות. היא מאפשרת לעשות סדר בראש וכיוצא בזאת בחיים. לשחרר, לנקות מעצמי את כל הזבל שאני לא צריכה יותר בפנים.
היא מאפשרת פורקן, שעבורי דומה ללצרוח מעומקי נשמתי בקולי קולות. מה לעשות שאני גרה בתל אביב ולצרוח לא יוצא לי הרבה... וגם אם כן, זה עדיין שונה. כי לצרוח (כמו גם לרקוד, לגמור, לעשות ספורט...) מאפשר פורקן ממשהו כללי. כתיבה מאפשרת פורקן מנושאים ספציפיים.
דבר נוסף, חשוב ומשמעותי, שכתיבה מאפשרת הוא ריפוי. ביטוי כשלעצמו הוא דבר מאוד מרפא. כשמשהו בתוכנו דורש מקום, הוא נרגע כשמקבל אותו.
מעצם זה שהוא קיבל קול, מקום, תנועה, במה, הריפוי מתרחש. לא צריך הרבה יותר מזה בדרך כלל. ממש כמו ילד קטן שבועט וצורח, מחכה לקבל תשומת לב מאמא. אם היא תתעלם הוא ימשיך לרקוע ברגליים. אם תפנה אליו, תחבק, תעניק לו כמה רגעים של התמסרות טוטאלית, הוא יבין שאין צורך בדרמה. אמא כאן. ואז הוא יפסיק. כמו אותו ילד, כך גם הרגש שבתוכנו מבקש חיבוק, הקשבה, זמן איכות לעצמו. אחת הדרכים להעניק לו את המתנה הזו היא כתיבה.
לאורך שנים כתבתי לא מעט יומנים והרבה שירים. רבים מהם נכתבו ברגעים מאוד משמעותיים בחיי. כל שיר הוא תא בלב, דמעה, צחוק, נשימה או כולם יחד. הם היו במגירה שנים ארוכות והחלטתי לתת לכמה מהם אור. מגיע להם.
כשתהיה רחוק אזכור נשימותיך הקרובות, ובכל פעם שתביט עלי אפריח ניצוצות. באהבת אמת אדע לכסות את כל שבריך, כשתשמע את קול האניות באופק המבשרות על תום נדודיך, אשקיט את הצפירות. אפתח בך דלת לתשוקות שבחייך לא ידעת, בעורקיך רועדות. נותנות בך חיים, טעם נעורים. אהיה אדמה רחבת ידיים, אפריח שדה פרחים. אהיה עבורך טעם החיים, חופש נעורים.
קוסמת, גואה ונעלמת. תמיד חוזרת, מנתקת מידיי כדור פורח- עולם מואר. ארקוד עד סוף ימיי את הריקוד הזה איתך, אשיר את כל שיריי, שבשמים יישמעו. ידיי האל בנו ייגעו, ישלח עלינו גשם של קסמים, קשתות בשלל צבעים. צחוק הילדים
צרחות אימתניות.
בטן עולה ויורדת,
דמעות זולגות על שדיים עגולות חשופות.
אני הכי יפה כשאני מכוערת.
אש פראית.
כפות רגליים יחפות על גחלים לוהטות,
על שברי זכוכית בנפשי הסוערת.
הדרך פשוטה
כשאני אוהבת את מה שאני רואה במראה.
הכי יפה כשאני מאפשרת.
העולם סביבי מתנפץ לרסיסים,
הר געש מתפרץ
מחריש את העיר הבוערת.
כבר לא איכפת לי מה הם אומרים.
הכי יפה לעצמי מאשרת.
דקה לפני שהעולם חרב ונולד חדש-
מפולת בטון,
אבק של אמת שקרית מתפוררת.
רוקדת בלילה על המגדל הכי גבוה בעיר
נשימה לפני שהוא קורס.
שרה בקולי קולות
בפה פעור לאורות הדולקים סביבי.
מנערת שאריות זיוף.
לשון בחוץ, שיניים חשופות,
טיפות רוק ניתזות לכל עבר.
צורחת את עצמי לדעת
ולא איכפת לי איך אני נראית.
כל כך יפה כשאני מכוערת.
שנייה לפני שהכל נעלם
קירות רועדים,
מערת החשק נוטפת בוערת.
טועמת את חופש החיים בין רגליים פתוחות,
ידיים לופתות,
לצליל נהימות את הישן שבי גומרת.
.
.
.
.
.
הולכת יחפה בשביל
בין עצים ופרחים צבעוניים.
ציפורים מצייצות,
נחלים זורמים,
השמש מאירה.
אישה מכוערת-יפה
עם חיוך ממזרי על הפנים
מתפשטת,
קורצת,
קופצת למים.
הוא יצא משום מקום הריקוד הזה שלא היו לו כוונות וגם לא רמזים מוקדמים.
ארבע וחצי לפנות בוקר, רחוב ידידיה פרנקל פינת אברבנאל. ליל עצמאות, מסיבת רחוב בפלורנטין לקראת סיום. ערמות של זבל ברחובות, בקבוקי אלכוהול ריקים, שמשות מנופצות, המוני צעירים חוגגים ברחובות ליד, מוסיקה רחוקה נשמעת מכל הכיוונים. המשטרה שהפרידה קטטה מוקדם יותר הלילה החליטה שזו העת לפרוש. פרצופים שמחים, שיכורים, מתנדנדים, צבעוניים. אורות תלויים על כמה מרפסות מזכירים שהערב באנו לחגוג עצמאות.
שלושה מתופפי דרבוקות וחצוצרן מאלתרים מנגינות שנוגעות בלב, מדי פעם מוסיפים קולות, מילים, נהימות. זוג חברים אהובים, אנשים שנושמים חופש כדרך חיים ואני. זזים את המוסיקה הזאת כאילו היא נובעת ישירות מהבטן שלנו. מהלב. מהנשמה. התנועה יוצאת לבד. לא ברור מתי ואיך היא בכלל התחילה. רוקדים בעיניים פקוחות, עיניים עצומות, נוגעים, מתנתקים, מחבקים, עוזבים.
דגדוגים נעימים מטיילים לי בגוף. האנרגיה הזו שלא שואלת אף אחד. היא רוצה להיות, לנבוע כאילו אין מלבדה. ככה לא רוקדים היום במועדונים. שם זה הפך להיות מכאני והמוסיקה נשמעת אותו דבר.
אבל עכשיו חופש. חופש מתפרץ ואני מאושרת. כל כך מאושרת שבא לי לצרוח ולבכות. מלטפת, מתפרעת במקצבים לטיניים, אפריקאים, סקסיים, מוזרים, כאלה שלא קשורים למוסיקה וכאלה שכן, מטלטלת ישבנים, שדיים, ידיים. נושמת, מסתחררת, מחייכת. התנועה בוכה וצוחקת את האושר שלי במקומי.
שלושה אנשים רוקדים באמצע הרחוב והעוברים ושבים מסתקרנים, מחייכים, עוצרים לרגע להסתכל, מצטרפים ורוקדים איתנו. מפלרטטים. בחור אחד גונב כמה דקות על אחת הדרבוקות, משנה לנו את הקצב. פתאום אנחנו הרכב של כעשרה חבר'ה. כמה שנראים תושבי פלורנטין בוהמיים, אפריקאי, כמה ערסים, אתיופי או שניים, ואנחנו. הסקסופון משמיע את הגרסה הכי מדהימה ששמעתי ל- Besame Mucho לצלילי דרבוקות קצביים. מנגנים מדהים שאפשר לעוף... כולנו רוקדים, כולל הערסים (בחיי, נשבעת!), וטוב לכולנו יחד. נעים כזה. המנגינה נפסקת והערסים פוצחים בפזמון מזרחי מאחרוני הלהיטים. משתלב מדהים בקצב. "כולם צריכים להתבטא" מחייך החצוצרן. הוא חוזר לנגן כשלפתע פונה אליו אחד הערסים ואומר "אחי, שים שים משה פרץ". אנחנו צוחקים ומחייכים וממשיכים לרקוד. לחיי העצמאות והאחדות. ככה זה בישראל. וזה, אם תשאלו אותי, חלק מהקסם שלנו.
בדיוק שנייה עברה מהרגע שהחלטתי לכתוב פה עד שהיא הופיעה. הביקורת העצמית שמלווה אותי מאז שאני זוכרת. במקרה הנוכחי חברה אליה הצנזורה העצמית, ויחד הן חוגגות עלי כאילו אין מחר. לאט לאט אני מבינה שאין ברירה אלא לפתח איתן יחסי ידידות. כי אי אפשר להיפטר מהן, ואי אפשר להעלים אותן. הן כאן ובגדול, צורחות את השיר המעצבן שלהן בדיוק בשנייה שאני באיזה פרץ יצירתיות מרגש. מה שבטוח הן כאן להישאר.
אז מה אני עושה איתן? ברגעים אלו ממש מנסה להקשיב למה שיש להן להגיד. והן חופרוווות........ :-)
"מי יקרא את השטויות האלה? מה נדמה לך שאת סופרת? משוררת? חכמה גדולה? מה את בכלל יודעת על החיים שתתחילי לשתף אחרים בתובנות שלך, בשאלות שלך. יצחקו עלייך. יעלימו אותך מעל פני האדמה אם רק תעזי להגיד חמישים אחוז ממה שאת מאמינה וחושבת. מי בכלל יתחבר לטקסטים הארוכים והחופרים האלה? למה נדמה לך שזה מעניין מישהו? מי את בכלל שתעזי לתפוס כל כך הרבה מקום? להמטיר כמויות של מלל על אנשים מסכנים שיקראו רק כי "לא נעים להם"? אמנית? יוצרת? מעניינת? חח גם כן בדיחה.
רק אנשים שסיימו איזה תואר בספרות, מכירים את כל החוקים והכללים של כתיבה ראויה יכולים לקרוא לעצמם יוצרים. לבלוג הזה ייכנסו רק פעם אחת ולא יחזרו יותר. את חופרת ומשעממת. בעוד כמה זמן זה יהיה רשמי. את תראי. כולם יידעו. זה יהיה כישלון. את כישלון. יבקרו אותך. יחנקו אותך עוד יותר ממה שאת כבר חנוקה".
"ברגע שאת שמה את הדברים האלה ברשת אין דרך חזרה. את לא יכולה להסתתר יותר. אין לך פרטיות. זה התוכן הכי עמוק שלך. אסור לך לכתוב אותו ככה גלוי, חשוף. זה מסוכן. יעלו עלייך...(ברוך הבא פחד) "את מוזרה ולאף אחד אסור לדעת מי את. עד עכשיו יכולת לשחק אותה. לספר סיפורים. זהו זה. נגמר. נראה לך שאת באמת מוכנה לזה? זה נראה לך הזמן? זה בכלל נראה לך שפוי לעשות כזה דבר? לשים את עצמך בגוגל? ומה אם יום אחד את תצטערי על זה? מה יקרה אם תפגעי מזה? מה יקרה אם...." . . . מחיאות כפיים למופע המרגש. קבלו אותם....! יכול להיות מגניב להפוך את זה למופע סטנד-אפ יום אחד. מה אני יכולה לעשות עכשיו מלבד לחייך? מלבד להזכיר לעצמי שזה ממש לא משנה מה יחשבו ומה יגידו. אם יקבלו או יאהבו. אם יחזרו או לא יחזרו. מה שמשנה זו אני. וזה כל כך פשוט. אני רוצה ליצור מקום לעצמי. אני רוצה לדבר. אני רוצה לשתף. אני רוצה לחלוק. ואני יכולה. בפשטות. אז אני עושה.
חבר יקר שלי לימד אותי מזמן שהכי חשוב בחיים זה ליהנות מהדרך. וכל רגע שאני כותבת פה, מעצבת, בוחרת תמונות, משתפת, פשוט כיף לי. מה יהיו תופעות הלוואי...? אין לי שמץ של מושג. אבל אני את המטרה שלי כבר השגתי.
זה שם וזה בוער בי כבר שנים. משהו בי רוצה להישמע. קול, צבע, צורה, תנועה... אין לי מושג מה, וזה גם לא משנה. ואני... אלופה בלסגור, להסתיר, להסתתר, להתנתק מהעולם ומה שקשור בו. אני כותבת והבטן שלי משתוללת. ואני סוף סוף נכנעת לה ונושמת את הנשימה הכי עמוקה שאני יכולה מבלי להיחנק, וכותבת. הפעם לא למגירה ולא למחברת הפרטית שלי, שאוי ואבוי אם מישהו רק יעז להציץ בה. אני כאן, ואין לי מושג מה יקרה פה. אין לי מושג מה ייצא ממני. אבל כנראה שהגיע הזמן. מגיע לי להקיא את האוקיינוס הזה ממני, כי הגלים שלו כבר יצאו מכל פרופורציה אפשרית. אז זה עדיין לא שמי האמיתי, אבל לא כי אני רוצה להסתתר. אולי כי אני רוצה להיחשף לאט לאט, כמו שמשילים בגדים במשחק מקדים. וגם כי בעולם הגוגל, תודו, זה עלול להיות קצת יותר מדי...
אז מי אני? כבר מזמן הגעתי למסקנה שאין לי באמת מושג. ההגדרות האלה משתנות מיום ליום והן בטח בכלל לא רלוונטיות. כי "אני" משתנה מיום ליום. ו"אני" מבינה מיום ליום. ושוב לא מבינה כלום. ואולי הכי כיף זה להבין שאני בכלל לא מבינה כלום. ועוד יותר כיף שאני גם לא יודעת כלום. אז אפשר פשוט לחיות בסבבה אין סופית שכזו. גם אם אתה האדם הכי עמוק עלי אדמות.
עד לא מזמן הלא נודע הפחיד אותי פחד מוות. ולא סתם אני אומרת מוות. מוות כי ממש ראיתי את עצמי מתה ואת העולם שלי חרב בתוך הלא נודע. ושלא תטעו, אני אדם מאוד אופטימי מטבעי... הרבה קרה מאז ועד עכשיו. לאחרונה הלא נודע הזה התחיל להטריף אותי בקטע טוב. הלא נודע מרגש! הוא פותח הרבה הזדמנויות, אפשרויות, מציאויות. אז הקטע החדש זה לא לדעת :-)
ולהמשיך ללמוד, לגלות, לשאול שאלות, לטייל, לרקוד, לבלות, ליצור, לדבר, לעשות אהבה, לשיר, להקשיב, לנשום, לעשות שטויות, להימאס, להתרגש, להיפתח, לקרוא, אבל לא עיתונים, ללכת לים, לא לראות טלויזיה, לא לשמוע חדשות, לעשות יוגה, להתאהב, ללטף חתולים, לגלוש באינטרנט, לשמוע מוסיקה, להכיר אנשים מגניבים, להתלבש, לקנות, לאכול שוקולד וסושי (יאמי!), לפתוח ולסגור מעגלי נשים, לצפות בשקיעות.... - כל הדברים שאני אוהבת לעשות (בטוח שכחתי משהו). אה... ולכתוב בלוג, משהו שאני כבר מתחילה להתאהב בו.
אבל הכי חשוב, בינינו, זה ליהנות כאילו אין מחר. לתפוס את הרגע בקטע הכי חי שלו. גם אם לפעמים אנחנו שוכחים. הרגע לא חוזר. וזה מה שאני באמת משתדלת לעשות כל יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
