אורגזמה של מילים

קצרה היריעה מלהכיל את כל העושר הפנימי הזה שמתפרץ ממני בשבריר שניה... לפעמים אני קופאת כי לא מבינה לאן ללכת, מה לעשות, איך לבטא את כל הסערה המתוקה הזאת שמבקשת משהו ממני.

ואני עומדת כמו ילדה נבוכה או אישה שנטרפה קצת ולא מבינה, שואלת.

לפעמים ברגעים כאלה יושבת בבית, פשוט נהנית מהזרם היצירתי, ייצרי, פתוח, מדגדג, מלמד, סוער, שקט, מגוון, לעיתים מטלטל הזה...

מרגישה את עצמי וזה מספיק.

לפעמים יוצאת איתו לרחוב ופשוט הולכת והולכת בלי מטרה. לפעמים פוגשת אנשים, הולכת לרקוד.

לפעמים יוצרת, כותבת, מפתחת רעיונות שלאט לאט הופכים למשהו מוחשי.

אבל המשותף שיש לכל אלה מבחינתי הוא חיפוש.

אולי זה לא בדיוק, אבל יש ברגעים האלה איזשהו פוטנציאל שמבקש להתגלם, להתבטא. ואין לי לזה מילים בדיוק. הנה שוב אני מנסה לתאר משהו כל כך מסתורי... אבל יש משהו בעצם הווית החיפוש שהוא כיפי.

משהו מחבר בין יצירתיות, ייצריות וחיפוש.

לפחות אצלי. כי כשאני במוד של בריאה אני קודם כל מחפשת מה אני רוצה לברוא, ולשם כך רוצה השראה, רוצה להרגיש, לחוות, לראות, להבין, להכיר.

העולם הזה מלא בפוטנציאל יצירתי אינסופי וזה החיבור שלנו למקור הזה הוא שמזין את נפש האדם היוצר.

בסופו של דבר כולנו יוצרים כאן בדרך זו או אחרת. השאלה מה ובאיזה אופן? באיזו הוויה?

החיפוש אחר היצירה הבאה הוא תמיד בתת מודע. לא חושבת על זה. לא מנתחת את זה. אף פעם לא יודעת את זה ולא רוצה לדעת.

זה הרגע עצמו והזרם בתוכו שמאפשרים לאמן להתבטא. ואני אמנית לכל דבר, רק לא מוגדרת...

לא כל כך מבינה מה אני כותבת כאן למען האמת. אחד הטקסטים הפחות ברורים לי. נותנת גם לזה מקום.

כנראה שיש משהו שמנסה להיכתב, אבל בכלל הוא רוצה להיות החוויה עצמה ולא לדבר על.

אז אני הולכת לנשום, להרגיש את הגוף, ואת הזרם היצירתי הפורץ ממני וממנו ברגע הזה. בלי מילים.

גם לשקט יש את המקום שהוא ריגוש אינסופי ועוצמתי.

לילה טוב.

לא הייתי כאן שנה.

לא האמנתי שאכתוב כאן שוב אבל משהו מדגדג בי אז אני מתמסרת.

עזבתי את תל אביב. זה לא היה צפוי ועכשיו חווה את החיים קצת אחרת. הרבה אחרת. למען האמת הכל השתנה.

חזרתי לכאן לקרוא את עצמי מלפני שנה. "איזו מתוקה אני....", זה מה שעבר לי בראש כשקראתי כמה וכמה מהטקסטים האלה. כמה שזה מעניין לקרוא ולחוות שוב חוויות שנראות כאילו רחוקות אלפי שנות אור.

כמה שינויים מדהימים קורים בנפש האדם בנבכי הזמן.

איך הכל משתנה, ועדיין תמיד יש איזה גרעין שמבקש לחוות חוויות מסוג מסויים שוב ושוב.

גם אם לא ברצף, גם אם המינונים יורדים. אבל יש חלקים באישיות שמבקשים תשומת לב תמיד.

אני חיה מופרעת. כך אני רואה את עצמי. כמו חתולת רחוב-בית.

ומאפשרת לעצמי להיות כך כי כך אני אוהבת.

לפעמים להתביית יותר מדי זה לא בשבילי.

רחוקה-קרובה לתל אביב, גרה בגבעתיים עכשיו בסביבה של משפחות, זוגות צעירים, זקנים, צעירים, המון אנשים מן השורה.

מוזר לי. וגם שקט ונעים, נוח ונינוח.

הייתי בהודו חודש וחצי, חזרתי עם כוונות חדשות לחיים. כעת כעבור שמונה חודשים הכוונות מתגשמות לאט לאט ואני שמחה ומאושרת.

בקרוב מתחילה לעסוק בתחום שאני הכי אוהבת בעולם. ללוות נשים בתהליכי התפתחות וצמיחה אישית.

הלב שלי שר רק מהמחשבה.

אבל יש שם הרבה קולות שבועטים.

הילדה צורחת שכל כך הרבה אחריות מגיעה עם תפקיד כזה, אז מעכשיו אני צריכה להיות באמת אחראית. צריכה לחיות חיים "נקיים" כל הזמן.

אני מקשיבה לה ושומעת אותה. לא נראה לי שזו האמת...

לא הייתי רוצה לחוות תהליכים עם אדם שחי בתוך בועה. כזה שלא מתלכלך בבוץ מדי פעם. כזה שלא נשרט ומשתפשף.

רוצה לחוות את החיים כמו שהם, בלי להגזים ב"אור ואהבה", לא בניקיון ולא בסדר. הכל בפרופורציה. בימים האחרונים קולטת שיש חיה כזאת מנת יתר של אור ואהבה. זה קרה לי...

שינויים זה דבר מדהים ומטורף ומעניין. אתה נזרק מקצה לקצה לפעמים ולא מבין איך זה קרה.

בנקודה זו בחיי בא לי לקחת שינויים הרבה יותר ברכות. בהרמוניה. בשלווה.

לא מקצה לקצה. לנוע בין הקצוות בעדינות.

לא ייאומן שאני אומרת את זה. אני הקיצונית (לשעבר?) שרק רצתה רכבות הרים. איפה היא? נראה לי שהתעייפה קצת.

רכבות הרים שמורות לאנשים שיש להם זמן ואנרגיות לתת לריגושים עוצמתיים ומטלטלים את אור הזרקורים והבמה.

אני... בא לי להתעסק עכשיו בדברים אחרים. בא לי ליצור, להגשים.

ואם אני חווה התעוררות של הצדדים בתוכי שמבקשים בלגאן ושיגעון חולף... אז למה לא? אני בין כה וכה מחליפה דמויות כמו גרביים. לא, אני לא סובלת מפיצול אישיות. רק אישיות המורכבת מהרבה מאוד פנים. ככה הכי מעניין לחיות.

לא מוכנה לוותר על אף צד באישיות המורכבת הזאת בעד שום הון שבעולם.

זו אני וזה היופי.

האמת...? בא לי לחלוק את המורכבות הזאת ואת ריקוד החיים המופלא הזה עם גבר. גבר שלא רק יהיה מספיק גדול ועוצמתי כדי להכיל את זה.

גם כזה שיעוף על זה ויהנה מזה כאילו אין מחר. בר מזל. פותחת לו את השער...

סבא יקר ואהוב,

עכשיו אתה מלאך. עצוב לי ושמח לי יחד.
עצוב שלא יכולה יותר לראות אותך אל מולי, לחבק ולנשק. שלא יכולה לדבר אליך פנים אל פנים, לשמוע את קולך מהדהד בחלל החדר, רק בחלל הלב.
עצוב שלא הצלחתי בחייך לראות את מה שאני רואה היום כשאתה איננו.
עצוב שלא משנה כמה אנחנו מעריכים מישהו כשהוא נוכח, אנחנו מעריכים כפליים כשאיננו.
עצוב שלא הספקתי לבלות איתך יותר זמן. שלא יצא לי לשמוע עוד מהסיפורים שלך.
עצוב כי הפרידה כואבת. היית ותמיד תהיה בשבילי המון. רק עכשיו אני קולטת עד כמה...

שמחה כי מרגישה קרובה אליך היום יותר מאי פעם. לנשמה אין גבולות ואני מרגישה אותך כאן איתי. ביקשתי שתמיד תהיה.

מכירה אותך ויודעת שאתה תמיד מקיים הבטחות. תמיד שומר ודואג. תמיד שם, לא מאכזב. נותן כל מה שרק יכול.
תמיד אופטימי, מלא שמחה. לא נשבר לא משנה מה. מספר בדיחות גם ברגעיך הקשים. מעודד את אלה הדואגים לך, מחזק.
אין דוגמה טובה ממך לגבר יציב, חזק. סלע איתן. זה שתמיד אפשר לסמוך עליו.
שמחה שזכיתי לחוויה כזו בחיי. שאתה סבא כל כך דואג ונותן.  

למדתי ממך שנתינה היא זכות. למדתי להעריך את מה שיש לי ואת מי שאיתי.

להתרכז בטוב באנשים, במי ומה שהם כן ולא במי שאינם. למדתי מהי אהבה ללא תנאי.
מלהתבונן עליך ועל אהבת חייך, סבתא ז"ל, למדתי שאהבה אמיתית יכולה להחזיק לעולמים.  

בימים אלו מבינה דברים שעד כה לא ראיתי ולא הבנתי. חווה בעקבותיהם ריפוי מאוד גדול. הלוואי והיה מתאפשר מבלי שתעזוב את העולם הזה.

אך כנראה שכך נועד להיות, עם המציאות אין טעם להתווכח.

מעגל אחד נסגר, אחר נפתח, והמעבר שלך לעולם חדש מאפשר לידה של משהו חדש גם בתוכי.

שמחה שהיום אתה חופשי ממכאובי הגוף והסבל האנושי. שמחה שאתה מאושר, אחד עם האור.

מרגישה אותך, את האור שלך ויודעת שכך הדבר. האור הזה מקל על העצבות שלי, מעודד אותי להמשיך הלאה, לשמוח, לחיות.
בין הדמעות מחייכת אליך, מחבקת אותך. שמחה שלמרות הכל אנחנו יחד לנצח.
אוהבת אותך יותר ממה שמילים יכולות לתאר.
תודה על מי שהיית בשבילי כל החיים, מגיל אפס ועד עתה. תודה על מי שאתה עבורי היום. תודה שאתה קרוב.
שנשמתך תמיד תהיה שלווה, מאוחדת עם הבריאה, עם המקור לכל.

שלך תמיד,

Sunshine

דרך עינייך השחורות, יפה שלי,
רואה את העולם בזוהרו.
למרות שאינך כאן לידי,
מרגישה חומך קרוב.
אוחזת בידייך הרכות,
עמוק אל ריאותיי רוחך נושמת,
מתעטפת בהילת המלאכים הלבנה שלך.

בימים שטופי שמש
שרועה על החול,
געגועיי אלייך גואים,
מתנחמת בים הכחול.
מן המים חצי שקופה עולה דמותך,
מרימה מכחול,
צובעת גופך בצבעים.
רואה אותך אי שם בעולם הגדול,
עושה קסמים.

ואני כאן,
אוהבת אותך ללא גבולות,
חצי שנה בורחת ממני נשמתי,
צוללת אלייך בלילות.
זכרי יפה,
אין זמן ואין מרחק.
אני ואת לעולם
נישאר נשמה אחת.
כפי שאת חיה בתוכי ואני בתוכך,
יום אחד נגור דלת מול דלת.

מאי 2005

* השיר הזה נכתב לחברה יקרה, אחותי בלב ובנשמה, שאני אוהבת כל כך, שלפעמים זה נראה לי מטורף שאני בכלל יכולה ככה לאהוב.

אחרי תקופה ארוכה בה היינו צמודות היא טסה לחו"ל לתקופה בלתי מוגדרת. והכי שמחתי בשבילה בעולם, כי ידעתי שיקרו לה דברים טובים, אבל התגעגעתי עד דמעות.

בזמנו לא ידעתי, שבעוד שנתיים בזמן הזה בדיוק אני אהיה אצלה בבית, בפלורידה. נקודת פתיחה לטיול ארוך.

היום היא כאן איתי. ידעתי (-;

זורמת כמו מים.
באתי לעולם להיות שלך.
נושמת תפילותיך,
מתבוננת,
מזהה.
מרגע לרגע משנה צורה.
התמסר,
הסר ספק מלבך.
לכל מאווייך הנסתרים אהיה תשובה.

כשנשמתך סוערת

אהיה אגם דומם.
נוח למרגלותיי,
אתן בך שלווה.

בימי חורף,
כשקור אל הבשר חודר,
אהיה מעין חם,
אפזר אדי.
טבול בתוכי,
אחמם עור גופך הסומר.

כשתכאב אהיה לרגליך נהר זורם,
אשטוף מלבבך מועקות.
אם יעלה העול על גדותיו
אבקש לנזול מעיניך,
אהיה טיפות מלוחות.

בשעת ליל מאוחרת,
כשגופך צמא,
אהיה מפל מבעבע,
גועש.
תוכל לשתות אותי,
להשתכר,
להתלהט כאש.

ואם בבוא היום
תחוש שהפך מדי רגוע ורגיל,
בקש לחקור עומקים חדשים.
אהפוך לים,
אצור גלים.
תוכל לגלוש עלי,
להיות חופשי במרחבים כחולים.

איש אינסוף,
אב ילדיי,
יחד ניצור את הטוב שבעולם,
נשמתך ניצוץ עיני.
הנח לכל מעשי ידיך,
בוא הביתה אלי.
אוהבת בכל ליבי,
אוהב עד סוף ימי חיי.


31.10.2005

פשוט כותבת במקום אחר. שבו יש פחות עיניים שצופות. או לפחות עיניים שפוגשות אותי גם מחוץ לעולם הווירטואלי לא מגיעות לשם.

זה רק הולך ומעמיק. הולך ומשתחרר.
הולך ומתגלה במסתורין שלו.
אין מילים לתאר את ההרגשה.
אני שוחה במים עמוקים שפעם לא העזתי להכניס אליהם בוהן.
רטוב. קצת קר. מדי פעם אני מצטמררת.
אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאני אוהבת להרגיש. אז מחבקת גם את זה.
נורא כיף לשחות ברצף כדי להפיג את הקור. הולכת ומתחממת.
העולם הפנימי הופך לחלק מהעולם החיצוני.
זה בא לי טוב.
אני אחזור לכאן מדי פעם. לא להתייאש.

אפתח חלון בהיכל נפשי,
עוד רגע תתקרב.
משב רוח ילטף פניי בבוקר הדומם.
אפרוש ידיי,
אחבק את העולם באהבה.
אעצום עיניים, אשא תפילה.

אגע בלבך הפועם בשקט אצילי.
מעיין ענווה,
רוח אלוהית נושבת בך בעצמה שקטה.
בעינייך האהובות מתנפץ גל,
אשוט עליך ללא מורא.
ניצבת לצדך בשלווה, בסערה.

כשתהיה רחוק אזכור נשימותיך הקרובות,
ובכל פעם שתביט עלי אפריח ניצוצות.
באהבת אמת אדע לכסות את כל שבריך,
כשתשמע את קול האניות באופק
המבשרות על תום נדודיך,
אשקיט את הצפירות.
אפתח בך דלת לתשוקות
שבחייך לא ידעת,
בעורקיך רועדות.
נותנות בך חיים,
טעם נעורים.
אהיה אדמה רחבת ידיים,
אפריח שדה פרחים.
אהיה עבורך טעם החיים,
חופש נעורים.

קוסמת,
גואה ונעלמת.
תמיד חוזרת,
מנתקת מידיי כדור פורח-
עולם מואר.
ארקוד עד סוף ימיי את הריקוד הזה איתך,
אשיר את כל שיריי,
שבשמים יישמעו.
ידיי האל בנו ייגעו,
ישלח עלינו גשם של קסמים,
קשתות בשלל צבעים.
צחוק הילדים

יתגלגל בין קירות ביתנו המואר.

8/5/09