אורגזמה של מילים

קצרה היריעה מלהכיל את כל העושר הפנימי הזה שמתפרץ ממני בשבריר שניה... לפעמים אני קופאת כי לא מבינה לאן ללכת, מה לעשות, איך לבטא את כל הסערה המתוקה הזאת שמבקשת משהו ממני.

ואני עומדת כמו ילדה נבוכה או אישה שנטרפה קצת ולא מבינה, שואלת.

לפעמים ברגעים כאלה יושבת בבית, פשוט נהנית מהזרם היצירתי, ייצרי, פתוח, מדגדג, מלמד, סוער, שקט, מגוון, לעיתים מטלטל הזה...

מרגישה את עצמי וזה מספיק.

לפעמים יוצאת איתו לרחוב ופשוט הולכת והולכת בלי מטרה. לפעמים פוגשת אנשים, הולכת לרקוד.

לפעמים יוצרת, כותבת, מפתחת רעיונות שלאט לאט הופכים למשהו מוחשי.

אבל המשותף שיש לכל אלה מבחינתי הוא חיפוש.

אולי זה לא בדיוק, אבל יש ברגעים האלה איזשהו פוטנציאל שמבקש להתגלם, להתבטא. ואין לי לזה מילים בדיוק. הנה שוב אני מנסה לתאר משהו כל כך מסתורי... אבל יש משהו בעצם הווית החיפוש שהוא כיפי.

משהו מחבר בין יצירתיות, ייצריות וחיפוש.

לפחות אצלי. כי כשאני במוד של בריאה אני קודם כל מחפשת מה אני רוצה לברוא, ולשם כך רוצה השראה, רוצה להרגיש, לחוות, לראות, להבין, להכיר.

העולם הזה מלא בפוטנציאל יצירתי אינסופי וזה החיבור שלנו למקור הזה הוא שמזין את נפש האדם היוצר.

בסופו של דבר כולנו יוצרים כאן בדרך זו או אחרת. השאלה מה ובאיזה אופן? באיזו הוויה?

החיפוש אחר היצירה הבאה הוא תמיד בתת מודע. לא חושבת על זה. לא מנתחת את זה. אף פעם לא יודעת את זה ולא רוצה לדעת.

זה הרגע עצמו והזרם בתוכו שמאפשרים לאמן להתבטא. ואני אמנית לכל דבר, רק לא מוגדרת...

לא כל כך מבינה מה אני כותבת כאן למען האמת. אחד הטקסטים הפחות ברורים לי. נותנת גם לזה מקום.

כנראה שיש משהו שמנסה להיכתב, אבל בכלל הוא רוצה להיות החוויה עצמה ולא לדבר על.

אז אני הולכת לנשום, להרגיש את הגוף, ואת הזרם היצירתי הפורץ ממני וממנו ברגע הזה. בלי מילים.

גם לשקט יש את המקום שהוא ריגוש אינסופי ועוצמתי.

לילה טוב.

דרך עינייך השחורות, יפה שלי,
רואה את העולם בזוהרו.
למרות שאינך כאן לידי,
מרגישה חומך קרוב.
אוחזת בידייך הרכות,
עמוק אל ריאותיי רוחך נושמת,
מתעטפת בהילת המלאכים הלבנה שלך.

בימים שטופי שמש
שרועה על החול,
געגועיי אלייך גואים,
מתנחמת בים הכחול.
מן המים חצי שקופה עולה דמותך,
מרימה מכחול,
צובעת גופך בצבעים.
רואה אותך אי שם בעולם הגדול,
עושה קסמים.

ואני כאן,
אוהבת אותך ללא גבולות,
חצי שנה בורחת ממני נשמתי,
צוללת אלייך בלילות.
זכרי יפה,
אין זמן ואין מרחק.
אני ואת לעולם
נישאר נשמה אחת.
כפי שאת חיה בתוכי ואני בתוכך,
יום אחד נגור דלת מול דלת.

מאי 2005

* השיר הזה נכתב לחברה יקרה, אחותי בלב ובנשמה, שאני אוהבת כל כך, שלפעמים זה נראה לי מטורף שאני בכלל יכולה ככה לאהוב.

אחרי תקופה ארוכה בה היינו צמודות היא טסה לחו"ל לתקופה בלתי מוגדרת. והכי שמחתי בשבילה בעולם, כי ידעתי שיקרו לה דברים טובים, אבל התגעגעתי עד דמעות.

בזמנו לא ידעתי, שבעוד שנתיים בזמן הזה בדיוק אני אהיה אצלה בבית, בפלורידה. נקודת פתיחה לטיול ארוך.

היום היא כאן איתי. ידעתי (-;

זורמת כמו מים.
באתי לעולם להיות שלך.
נושמת תפילותיך,
מתבוננת,
מזהה.
מרגע לרגע משנה צורה.
התמסר,
הסר ספק מלבך.
לכל מאווייך הנסתרים אהיה תשובה.

כשנשמתך סוערת

אהיה אגם דומם.
נוח למרגלותיי,
אתן בך שלווה.

בימי חורף,
כשקור אל הבשר חודר,
אהיה מעין חם,
אפזר אדי.
טבול בתוכי,
אחמם עור גופך הסומר.

כשתכאב אהיה לרגליך נהר זורם,
אשטוף מלבבך מועקות.
אם יעלה העול על גדותיו
אבקש לנזול מעיניך,
אהיה טיפות מלוחות.

בשעת ליל מאוחרת,
כשגופך צמא,
אהיה מפל מבעבע,
גועש.
תוכל לשתות אותי,
להשתכר,
להתלהט כאש.

ואם בבוא היום
תחוש שהפך מדי רגוע ורגיל,
בקש לחקור עומקים חדשים.
אהפוך לים,
אצור גלים.
תוכל לגלוש עלי,
להיות חופשי במרחבים כחולים.

איש אינסוף,
אב ילדיי,
יחד ניצור את הטוב שבעולם,
נשמתך ניצוץ עיני.
הנח לכל מעשי ידיך,
בוא הביתה אלי.
אוהבת בכל ליבי,
אוהב עד סוף ימי חיי.


31.10.2005

אני כותבת מאז שהייתי ילדה בת שש.
כתיבה בשבילי היא המון דברים, וללא ספק חלק מאוד חשוב בחיי.
היא אמצעי להבין את עצמי טוב יותר. כל מה שהמוח שלי לא מצליח לפענח בתוך עצמו מתבהר על הנייר ולרוב נפתר.

היא עוזרת להגשים דברים- להפוך רעיון למשהו חי וקיים במציאות.
היא מאפשרת לעשות סדר בראש וכיוצא בזאת בחיים. לשחרר, לנקות מעצמי את כל הזבל שאני לא צריכה יותר בפנים.

היא מאפשרת פורקן, שעבורי דומה ללצרוח מעומקי נשמתי בקולי קולות. מה לעשות שאני גרה בתל אביב ולצרוח לא יוצא לי הרבה... וגם אם כן, זה עדיין שונה. כי לצרוח (כמו גם לרקוד, לגמור, לעשות ספורט...) מאפשר פורקן ממשהו כללי. כתיבה מאפשרת פורקן מנושאים ספציפיים.
 
דבר נוסף, חשוב ומשמעותי, שכתיבה מאפשרת הוא ריפוי.
ביטוי כשלעצמו הוא דבר מאוד מרפא. כשמשהו בתוכנו דורש מקום, הוא נרגע כשמקבל אותו.

מעצם זה שהוא קיבל קול, מקום, תנועה, במה, הריפוי מתרחש. לא צריך הרבה יותר מזה בדרך כלל.
ממש כמו ילד קטן שבועט וצורח, מחכה לקבל תשומת לב מאמא. אם היא תתעלם הוא ימשיך לרקוע ברגליים. אם תפנה אליו, תחבק, תעניק לו כמה רגעים של התמסרות טוטאלית, הוא יבין שאין צורך בדרמה. אמא כאן. ואז הוא יפסיק.
כמו אותו ילד, כך גם הרגש שבתוכנו מבקש חיבוק, הקשבה, זמן איכות לעצמו. אחת הדרכים להעניק לו את המתנה הזו היא כתיבה.

לאורך שנים כתבתי לא מעט יומנים והרבה שירים. רבים מהם נכתבו ברגעים מאוד משמעותיים בחיי. כל שיר הוא תא בלב, דמעה, צחוק, נשימה או כולם יחד. הם היו במגירה שנים ארוכות והחלטתי לתת לכמה מהם אור. מגיע להם.