קצרה היריעה מלהכיל את כל העושר הפנימי הזה שמתפרץ ממני בשבריר שניה... לפעמים אני קופאת כי לא מבינה לאן ללכת, מה לעשות, איך לבטא את כל הסערה המתוקה הזאת שמבקשת משהו ממני.
ואני עומדת כמו ילדה נבוכה או אישה שנטרפה קצת ולא מבינה, שואלת.
לפעמים ברגעים כאלה יושבת בבית, פשוט נהנית מהזרם היצירתי, ייצרי, פתוח, מדגדג, מלמד, סוער, שקט, מגוון, לעיתים מטלטל הזה...
מרגישה את עצמי וזה מספיק.
לפעמים יוצאת איתו לרחוב ופשוט הולכת והולכת בלי מטרה. לפעמים פוגשת אנשים, הולכת לרקוד.
לפעמים יוצרת, כותבת, מפתחת רעיונות שלאט לאט הופכים למשהו מוחשי.
אבל המשותף שיש לכל אלה מבחינתי הוא חיפוש.
אולי זה לא בדיוק, אבל יש ברגעים האלה איזשהו פוטנציאל שמבקש להתגלם, להתבטא. ואין לי לזה מילים בדיוק. הנה שוב אני מנסה לתאר משהו כל כך מסתורי... אבל יש משהו בעצם הווית החיפוש שהוא כיפי.
משהו מחבר בין יצירתיות, ייצריות וחיפוש.
לפחות אצלי. כי כשאני במוד של בריאה אני קודם כל מחפשת מה אני רוצה לברוא, ולשם כך רוצה השראה, רוצה להרגיש, לחוות, לראות, להבין, להכיר.
העולם הזה מלא בפוטנציאל יצירתי אינסופי וזה החיבור שלנו למקור הזה הוא שמזין את נפש האדם היוצר.
בסופו של דבר כולנו יוצרים כאן בדרך זו או אחרת. השאלה מה ובאיזה אופן? באיזו הוויה?
החיפוש אחר היצירה הבאה הוא תמיד בתת מודע. לא חושבת על זה. לא מנתחת את זה. אף פעם לא יודעת את זה ולא רוצה לדעת.
זה הרגע עצמו והזרם בתוכו שמאפשרים לאמן להתבטא. ואני אמנית לכל דבר, רק לא מוגדרת...
לא כל כך מבינה מה אני כותבת כאן למען האמת. אחד הטקסטים הפחות ברורים לי. נותנת גם לזה מקום.
כנראה שיש משהו שמנסה להיכתב, אבל בכלל הוא רוצה להיות החוויה עצמה ולא לדבר על.
אז אני הולכת לנשום, להרגיש את הגוף, ואת הזרם היצירתי הפורץ ממני וממנו ברגע הזה. בלי מילים.
לא האמנתי שאכתוב כאן שוב אבל משהו מדגדג בי אז אני מתמסרת.
עזבתי את תל אביב. זה לא היה צפוי ועכשיו חווה את החיים קצת אחרת. הרבה אחרת. למען האמת הכל השתנה.
חזרתי לכאן לקרוא את עצמי מלפני שנה. "איזו מתוקה אני....", זה מה שעבר לי בראש כשקראתי כמה וכמה מהטקסטים האלה. כמה שזה מעניין לקרוא ולחוות שוב חוויות שנראות כאילו רחוקות אלפי שנות אור.
כמה שינויים מדהימים קורים בנפש האדם בנבכי הזמן.
איך הכל משתנה, ועדיין תמיד יש איזה גרעין שמבקש לחוות חוויות מסוג מסויים שוב ושוב.
גם אם לא ברצף, גם אם המינונים יורדים. אבל יש חלקים באישיות שמבקשים תשומת לב תמיד.
אני חיה מופרעת. כך אני רואה את עצמי. כמו חתולת רחוב-בית.
ומאפשרת לעצמי להיות כך כי כך אני אוהבת.
לפעמים להתביית יותר מדי זה לא בשבילי.
רחוקה-קרובה לתל אביב, גרה בגבעתיים עכשיו בסביבה של משפחות, זוגות צעירים, זקנים, צעירים, המון אנשים מן השורה.
מוזר לי. וגם שקט ונעים, נוח ונינוח.
הייתי בהודו חודש וחצי, חזרתי עם כוונות חדשות לחיים. כעת כעבור שמונה חודשים הכוונות מתגשמות לאט לאט ואני שמחה ומאושרת.
בקרוב מתחילה לעסוק בתחום שאני הכי אוהבת בעולם. ללוות נשים בתהליכי התפתחות וצמיחה אישית.
הלב שלי שר רק מהמחשבה.
אבל יש שם הרבה קולות שבועטים.
הילדה צורחת שכל כך הרבה אחריות מגיעה עם תפקיד כזה, אז מעכשיו אני צריכה להיות באמת אחראית. צריכה לחיות חיים "נקיים" כל הזמן.
אני מקשיבה לה ושומעת אותה. לא נראה לי שזו האמת...
לא הייתי רוצה לחוות תהליכים עם אדם שחי בתוך בועה. כזה שלא מתלכלך בבוץ מדי פעם. כזה שלא נשרט ומשתפשף.
רוצה לחוות את החיים כמו שהם, בלי להגזים ב"אור ואהבה", לא בניקיון ולא בסדר. הכל בפרופורציה. בימים האחרונים קולטת שיש חיה כזאת מנת יתר של אור ואהבה. זה קרה לי...
שינויים זה דבר מדהים ומטורף ומעניין. אתה נזרק מקצה לקצה לפעמים ולא מבין איך זה קרה.
בנקודה זו בחיי בא לי לקחת שינויים הרבה יותר ברכות. בהרמוניה. בשלווה.
לא מקצה לקצה. לנוע בין הקצוות בעדינות.
לא ייאומן שאני אומרת את זה. אני הקיצונית (לשעבר?) שרק רצתה רכבות הרים. איפה היא? נראה לי שהתעייפה קצת.
רכבות הרים שמורות לאנשים שיש להם זמן ואנרגיות לתת לריגושים עוצמתיים ומטלטלים את אור הזרקורים והבמה.
אני... בא לי להתעסק עכשיו בדברים אחרים. בא לי ליצור, להגשים.
ואם אני חווה התעוררות של הצדדים בתוכי שמבקשים בלגאן ושיגעון חולף... אז למה לא? אני בין כה וכה מחליפה דמויות כמו גרביים. לא, אני לא סובלת מפיצול אישיות. רק אישיות המורכבת מהרבה מאוד פנים. ככה הכי מעניין לחיות.
לא מוכנה לוותר על אף צד באישיות המורכבת הזאת בעד שום הון שבעולם.
זו אני וזה היופי.
האמת...? בא לי לחלוק את המורכבות הזאת ואת ריקוד החיים המופלא הזה עם גבר. גבר שלא רק יהיה מספיק גדול ועוצמתי כדי להכיל את זה.
גם כזה שיעוף על זה ויהנה מזה כאילו אין מחר. בר מזל. פותחת לו את השער...
אני כותבת מאז שהייתי ילדה בת שש. כתיבה בשבילי היא המון דברים, וללא ספק חלק מאוד חשוב בחיי. היא אמצעי להבין את עצמי טוב יותר. כל מה שהמוח שלי לא מצליח לפענח בתוך עצמו מתבהר על הנייר ולרוב נפתר.
היא עוזרת להגשים דברים- להפוך רעיון למשהו חי וקיים במציאות. היא מאפשרת לעשות סדר בראש וכיוצא בזאת בחיים. לשחרר, לנקות מעצמי את כל הזבל שאני לא צריכה יותר בפנים.
היא מאפשרת פורקן, שעבורי דומה ללצרוח מעומקי נשמתי בקולי קולות. מה לעשות שאני גרה בתל אביב ולצרוח לא יוצא לי הרבה... וגם אם כן, זה עדיין שונה. כי לצרוח (כמו גם לרקוד, לגמור, לעשות ספורט...) מאפשר פורקן ממשהו כללי. כתיבה מאפשרת פורקן מנושאים ספציפיים.
דבר נוסף, חשוב ומשמעותי, שכתיבה מאפשרת הוא ריפוי. ביטוי כשלעצמו הוא דבר מאוד מרפא. כשמשהו בתוכנו דורש מקום, הוא נרגע כשמקבל אותו.
מעצם זה שהוא קיבל קול, מקום, תנועה, במה, הריפוי מתרחש. לא צריך הרבה יותר מזה בדרך כלל. ממש כמו ילד קטן שבועט וצורח, מחכה לקבל תשומת לב מאמא. אם היא תתעלם הוא ימשיך לרקוע ברגליים. אם תפנה אליו, תחבק, תעניק לו כמה רגעים של התמסרות טוטאלית, הוא יבין שאין צורך בדרמה. אמא כאן. ואז הוא יפסיק. כמו אותו ילד, כך גם הרגש שבתוכנו מבקש חיבוק, הקשבה, זמן איכות לעצמו. אחת הדרכים להעניק לו את המתנה הזו היא כתיבה.
לאורך שנים כתבתי לא מעט יומנים והרבה שירים. רבים מהם נכתבו ברגעים מאוד משמעותיים בחיי. כל שיר הוא תא בלב, דמעה, צחוק, נשימה או כולם יחד. הם היו במגירה שנים ארוכות והחלטתי לתת לכמה מהם אור. מגיע להם.
העיר שלי, שאותה אני כל כך אוהבת, לפעמים עולה לי על העצבים ברמות קשות. היא רועשת, מלוכלכת, עמוסה באנשים, מכוניות, וכיוצא בזאת בפיח שלהן. היא יקרה בטירוף, צפופה ועוד ועוד... ועדיין אני אוהבת אותה, נאמנה לה, ולמרות היותי ילדת טבע, אוהבת שקט ועצים מתעקשת לגור בה. למה?
כי תל אביב שלי היא מעניינת, מגוונת, ועונה בדיוק על הצרכים שלי בתור אישיות רבת פנים, שאוהבת לטרוף את החיים מבלי לפספס אפילו ביס אחד מאף עוגה. היא מלאת ריגושים כשאני רוצה להשתולל, תרבותית ואמנותית כשבא לי לגרות את החושים והאינטלקט. היא לא עוצרת לרגע ולכן בכל שעות היממה אפשר למצוא בה חיים, מה שגורם לי להרגיש יותר חיה, גם אם אני בסך הכל יושבת בבית וכותבת כמו עכשיו.
היא מציעה שפע של מסעדות, בתי קפה וברים, בכל סגנון, אווירה וקריזה. היא מכילה מגוון עצום של אנשים, לכן תמיד יש במי לצפות ולהתעניין. יש בה ים עם מגוון חופים (שאת רובם, אם לומר את האמת, אני לא ממש אוהבת, אבל יש גם כמה שכן). היא קרובה ליפו שהיא מפלט לעולם אחר עם אווירה מיוחדת. יש את נווה צדק שהיא גן עדן עבורי- כפר בתוך עיר מטר מהים, ועוד כל כך קרוב לבית. יש את פארק הירקון, שבפעם האחרונה שביקרתי בו קיבלתי אנרגיות לשבוע.
ויש גם שווקים, מגוון מטורף של חנויות של כל מה שרק אפשר לחלום עליו (לפעמים גם אי אפשר, ואז מרימים גבה בהפתעה/תדהמה). היא מרכזת בתוכה כל סצינה מוזיקלית אפשרית, מיינסטרימית או מחתרתית עם הופעות, מסיבות וכו'. גן עדן לכל סוגי הבליינים (לא מחשיבה את עצמי ככזו, ועם זאת אוהבת לבלות). ובפשטות, רוב הדברים המעניינים שקורים בארץ קורים, בדרך כלל, בתל אביב. מופעי מחול, הצגות תאטרון, ירידים וכדומה.
חוץ מזה, יש את עניין הנוחות- ללכת לכל מקום ברגל (כל כך אוהבת!), לקנות אוכל ב-AM/PM באמצע הלילה...
בשורה התחתונה תל אביב היא עיר של אווירה. רק מלהסתובב ברחובות ברגל בלי מטרה מיוחדת, רק לשם ההנאה שבדבר (משהו שאני עושה הרבה), אני מקבלת סיפוק כאילו חזרתי מהצגה טובה. תמיד אפשר למצוא בדרך משהו מעורר חושים לשטוף בו את העיניים.
העיר המדהימה הזו מאפשרת חופש להרפתקנית שבי, שלפעמים אין לה מושג מה בדיוק היא רוצה, אבל היא רוצה ומוצאת. כל פעם בדרך אחרת. כל מה שצריך לעשות זה לצאת מהבית עם כיוון כללי. תמיד מחדשת, מרגשת, מעוררת השראה, ולא מאפשרת לרגע לחשוב על שעמום. שעמום, אגב, הוא האויב מספר אחד שלי. למזלי אני ממש לא זוכרת איך הוא מרגיש או נראה, והוא, אלא אם כן התברך בזיכרון פנומנלי, בוודאות לא זוכר אותי.
אז מסתגלים. היא רועשת, אבל בטלפון שלי יש מדיה פלייר ורדיו סטראופוני, עם אוזניות שגם רעש בניה לא חודר אותן. את הלכלוך משתדלת לעקוף. גם את המוני האנשים. זיהום אוויר... סומכת על הריאות שלי. משתדלת לנשום בים לפחות פעם בשבוע. יקרה... לזה עוד לא מצאתי פתרון, אבל בינינו- היא שווה את זה ;-)
הוא יצא משום מקום הריקוד הזה שלא היו לו כוונות וגם לא רמזים מוקדמים.
ארבע וחצי לפנות בוקר, רחוב ידידיה פרנקל פינת אברבנאל. ליל עצמאות, מסיבת רחוב בפלורנטין לקראת סיום. ערמות של זבל ברחובות, בקבוקי אלכוהול ריקים, שמשות מנופצות, המוני צעירים חוגגים ברחובות ליד, מוסיקה רחוקה נשמעת מכל הכיוונים. המשטרה שהפרידה קטטה מוקדם יותר הלילה החליטה שזו העת לפרוש. פרצופים שמחים, שיכורים, מתנדנדים, צבעוניים. אורות תלויים על כמה מרפסות מזכירים שהערב באנו לחגוג עצמאות.
שלושה מתופפי דרבוקות וחצוצרן מאלתרים מנגינות שנוגעות בלב, מדי פעם מוסיפים קולות, מילים, נהימות. זוג חברים אהובים, אנשים שנושמים חופש כדרך חיים ואני. זזים את המוסיקה הזאת כאילו היא נובעת ישירות מהבטן שלנו. מהלב. מהנשמה. התנועה יוצאת לבד. לא ברור מתי ואיך היא בכלל התחילה. רוקדים בעיניים פקוחות, עיניים עצומות, נוגעים, מתנתקים, מחבקים, עוזבים.
דגדוגים נעימים מטיילים לי בגוף. האנרגיה הזו שלא שואלת אף אחד. היא רוצה להיות, לנבוע כאילו אין מלבדה. ככה לא רוקדים היום במועדונים. שם זה הפך להיות מכאני והמוסיקה נשמעת אותו דבר.
אבל עכשיו חופש. חופש מתפרץ ואני מאושרת. כל כך מאושרת שבא לי לצרוח ולבכות. מלטפת, מתפרעת במקצבים לטיניים, אפריקאים, סקסיים, מוזרים, כאלה שלא קשורים למוסיקה וכאלה שכן, מטלטלת ישבנים, שדיים, ידיים. נושמת, מסתחררת, מחייכת. התנועה בוכה וצוחקת את האושר שלי במקומי.
שלושה אנשים רוקדים באמצע הרחוב והעוברים ושבים מסתקרנים, מחייכים, עוצרים לרגע להסתכל, מצטרפים ורוקדים איתנו. מפלרטטים. בחור אחד גונב כמה דקות על אחת הדרבוקות, משנה לנו את הקצב. פתאום אנחנו הרכב של כעשרה חבר'ה. כמה שנראים תושבי פלורנטין בוהמיים, אפריקאי, כמה ערסים, אתיופי או שניים, ואנחנו. הסקסופון משמיע את הגרסה הכי מדהימה ששמעתי ל- Besame Mucho לצלילי דרבוקות קצביים. מנגנים מדהים שאפשר לעוף... כולנו רוקדים, כולל הערסים (בחיי, נשבעת!), וטוב לכולנו יחד. נעים כזה. המנגינה נפסקת והערסים פוצחים בפזמון מזרחי מאחרוני הלהיטים. משתלב מדהים בקצב. "כולם צריכים להתבטא" מחייך החצוצרן. הוא חוזר לנגן כשלפתע פונה אליו אחד הערסים ואומר "אחי, שים שים משה פרץ". אנחנו צוחקים ומחייכים וממשיכים לרקוד. לחיי העצמאות והאחדות. ככה זה בישראל. וזה, אם תשאלו אותי, חלק מהקסם שלנו.
זה שם וזה בוער בי כבר שנים. משהו בי רוצה להישמע. קול, צבע, צורה, תנועה... אין לי מושג מה, וזה גם לא משנה. ואני... אלופה בלסגור, להסתיר, להסתתר, להתנתק מהעולם ומה שקשור בו. אני כותבת והבטן שלי משתוללת. ואני סוף סוף נכנעת לה ונושמת את הנשימה הכי עמוקה שאני יכולה מבלי להיחנק, וכותבת. הפעם לא למגירה ולא למחברת הפרטית שלי, שאוי ואבוי אם מישהו רק יעז להציץ בה. אני כאן, ואין לי מושג מה יקרה פה. אין לי מושג מה ייצא ממני. אבל כנראה שהגיע הזמן. מגיע לי להקיא את האוקיינוס הזה ממני, כי הגלים שלו כבר יצאו מכל פרופורציה אפשרית. אז זה עדיין לא שמי האמיתי, אבל לא כי אני רוצה להסתתר. אולי כי אני רוצה להיחשף לאט לאט, כמו שמשילים בגדים במשחק מקדים. וגם כי בעולם הגוגל, תודו, זה עלול להיות קצת יותר מדי...
אז מי אני? כבר מזמן הגעתי למסקנה שאין לי באמת מושג. ההגדרות האלה משתנות מיום ליום והן בטח בכלל לא רלוונטיות. כי "אני" משתנה מיום ליום. ו"אני" מבינה מיום ליום. ושוב לא מבינה כלום. ואולי הכי כיף זה להבין שאני בכלל לא מבינה כלום. ועוד יותר כיף שאני גם לא יודעת כלום. אז אפשר פשוט לחיות בסבבה אין סופית שכזו. גם אם אתה האדם הכי עמוק עלי אדמות.
עד לא מזמן הלא נודע הפחיד אותי פחד מוות. ולא סתם אני אומרת מוות. מוות כי ממש ראיתי את עצמי מתה ואת העולם שלי חרב בתוך הלא נודע. ושלא תטעו, אני אדם מאוד אופטימי מטבעי... הרבה קרה מאז ועד עכשיו. לאחרונה הלא נודע הזה התחיל להטריף אותי בקטע טוב. הלא נודע מרגש! הוא פותח הרבה הזדמנויות, אפשרויות, מציאויות. אז הקטע החדש זה לא לדעת :-)
ולהמשיך ללמוד, לגלות, לשאול שאלות, לטייל, לרקוד, לבלות, ליצור, לדבר, לעשות אהבה, לשיר, להקשיב, לנשום, לעשות שטויות, להימאס, להתרגש, להיפתח, לקרוא, אבל לא עיתונים, ללכת לים, לא לראות טלויזיה, לא לשמוע חדשות, לעשות יוגה, להתאהב, ללטף חתולים, לגלוש באינטרנט, לשמוע מוסיקה, להכיר אנשים מגניבים, להתלבש, לקנות, לאכול שוקולד וסושי (יאמי!), לפתוח ולסגור מעגלי נשים, לצפות בשקיעות.... - כל הדברים שאני אוהבת לעשות (בטוח שכחתי משהו). אה... ולכתוב בלוג, משהו שאני כבר מתחילה להתאהב בו.
אבל הכי חשוב, בינינו, זה ליהנות כאילו אין מחר. לתפוס את הרגע בקטע הכי חי שלו. גם אם לפעמים אנחנו שוכחים. הרגע לא חוזר. וזה מה שאני באמת משתדלת לעשות כל יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
