קצרה היריעה מלהכיל את כל העושר הפנימי הזה שמתפרץ ממני בשבריר שניה... לפעמים אני קופאת כי לא מבינה לאן ללכת, מה לעשות, איך לבטא את כל הסערה המתוקה הזאת שמבקשת משהו ממני.
ואני עומדת כמו ילדה נבוכה או אישה שנטרפה קצת ולא מבינה, שואלת.
לפעמים ברגעים כאלה יושבת בבית, פשוט נהנית מהזרם היצירתי, ייצרי, פתוח, מדגדג, מלמד, סוער, שקט, מגוון, לעיתים מטלטל הזה...
מרגישה את עצמי וזה מספיק.
לפעמים יוצאת איתו לרחוב ופשוט הולכת והולכת בלי מטרה. לפעמים פוגשת אנשים, הולכת לרקוד.
לפעמים יוצרת, כותבת, מפתחת רעיונות שלאט לאט הופכים למשהו מוחשי.
אבל המשותף שיש לכל אלה מבחינתי הוא חיפוש.
אולי זה לא בדיוק, אבל יש ברגעים האלה איזשהו פוטנציאל שמבקש להתגלם, להתבטא. ואין לי לזה מילים בדיוק. הנה שוב אני מנסה לתאר משהו כל כך מסתורי... אבל יש משהו בעצם הווית החיפוש שהוא כיפי.
משהו מחבר בין יצירתיות, ייצריות וחיפוש.
לפחות אצלי. כי כשאני במוד של בריאה אני קודם כל מחפשת מה אני רוצה לברוא, ולשם כך רוצה השראה, רוצה להרגיש, לחוות, לראות, להבין, להכיר.
העולם הזה מלא בפוטנציאל יצירתי אינסופי וזה החיבור שלנו למקור הזה הוא שמזין את נפש האדם היוצר.
בסופו של דבר כולנו יוצרים כאן בדרך זו או אחרת. השאלה מה ובאיזה אופן? באיזו הוויה?
החיפוש אחר היצירה הבאה הוא תמיד בתת מודע. לא חושבת על זה. לא מנתחת את זה. אף פעם לא יודעת את זה ולא רוצה לדעת.
זה הרגע עצמו והזרם בתוכו שמאפשרים לאמן להתבטא. ואני אמנית לכל דבר, רק לא מוגדרת...
לא כל כך מבינה מה אני כותבת כאן למען האמת. אחד הטקסטים הפחות ברורים לי. נותנת גם לזה מקום.
כנראה שיש משהו שמנסה להיכתב, אבל בכלל הוא רוצה להיות החוויה עצמה ולא לדבר על.
אז אני הולכת לנשום, להרגיש את הגוף, ואת הזרם היצירתי הפורץ ממני וממנו ברגע הזה. בלי מילים.
גם לשקט יש את המקום שהוא ריגוש אינסופי ועוצמתי.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
