דף נייר ועט

צעדי נשמעים בברור על מדרכת הרחוב הישנה כשאני עושה את דרכי חזרה אל ביתי. מכוניות בודדות שחולפות על הכביש מאירות לרגע את פני בפנסיהם וממשיכות לדרכן, נעלמות בהמשך הרחוב.

קוראים לי מייק. את שמי האמתי לא אמרתי לאיש כבר מעל לחמש שנים. אינני יודע מדוע בחרתי לעצמי את השם הזה מייק, לא מסתתרת מאחוריו שום דמות ספרותית או קולנועית שאני מעריץ, זה פשוט היה השם הראשון שעלה במוחי כשהחבר'ה ההם שאלו אותי איך אני רוצה שיקראו לי. זה היה נראה לי כמו שם עוצמתי, שם של אחד חזק- לא של איזה ילד חלשלוש שהגיע משכונת מצוקה מתפוררת.

אני מאותם נערים שבורחים מהבית. שבחדשות מופיעים קלסתרונים שלהם עד שהמשטרה מתייאשת מלחפש אחריהם ופשוט שוכחים מהם. אני מהנערים האלה שהגיעו אל הידיים של האנשים הלא נכונים- כמו שאתם קוראים להם, אבל אם תשאלו אותי הם ממש סבבה. יותר טובים מהזוג ההוא שקרא לעצמו 'ההורים שלי'.

מהבית ברחתי בגיל 11 וחצי ולא מהסיבות של האהבה לחיי רחוב או האקשן, לא מתוך האהבה לצבע הדם כאשר הוא מתמזג עם האספלט או לקולות היריות.  אני מנחש שפשוט היה נמאס לי לראות את אבא שלי שותה כל הזמן או להרגיש את החגורה שלו מצליפה על גבי, או מלשמוע את אמא צורחת ובוכה. בהתחלה, לפני שפגשתי את החבר'ה ההם, גרתי באחד מפחי האשפה הגדולים של השכונה- אל הפח הזה היום אני זורק חלק מהקורבנות שלי.

כן, זאת העבודה שלי- לחסל אנשים. יש את אלה ששולחים כדי לשבור, לעקם או לאיים ויש כאלה שהם כמוני- ששולחים כדי להרוג. אתם בטח מזדעזעים עכשיו ושואלים את עצמכם: איך נער שעוד לא מלאו לו 18 יכול להחזיק נשק ולחסל אנשים מבלי להניד עפעף? אז אם זה מרגיע אתכם עוד שלושה חודשים ימלאו לי 18 שנים, ככה שאני לא כל כך רחוק מהגיל ה"מתאים" להחזקת נשק.

אין לי חוקים או מגבלות, אני רוצח כל אחד, אותךְ, אותך, את השכנה הקטנה עם התינוק והצמה הארוכה מהבית ליד. או את השכן עם השיער המלבין שמשקה כל יום בשש בבוקר את הדשא, לבוש בגופיה אפורה קרועה ומכנסיים קצרים שידו תמיד טמונה בתוכם. זאת העבודה שלי- לחסל אנשים.

אל תסתכלו על זה ככה, זאת לא איזו מאפיה, משפחת פשע, הבורר- 'שלישית מה קשור' עם אקדח או משהו כזה. אני רוצח רק את הרעים, את אלה שהמשטרה הייתה אמורה לזרוק לכלא אבל לא עשתה זאת מסיבות כאלה ואחרות. אנחנו מעין סוג של רובין הוד בגרסה מעט יותר שרירנית ומודרנית.

אחת שתיים שלוש מדרגות, המפתח נכנס אל חריץ המנעול והדלת נפחת. אה... בית, עוד סיבה לעבוד עם החבר'ה ההם. זאת דירת כוכב וחצי והיא גם צמודה לפח זבל שכונתי (לא זה שגרתי בו) ככה שהריח הוא אותו ריח אבל התנאים עדיפים יותר. זאת דירת חדר ושירותים שהייתה פעם השל אב הבית של הבניין- פעם שהאזור עוד נחשב לאזור יוקרתי. מטבחון פינתי, מיטת קפיצים ישנה ושירותים צפופים עם מקלחת.

הרצח הראשון שלי היה בגיל 13, קצת אחרי שהשתקעתי אצל החבר'ה ההם, אז עוד לא קבלתי אקדח- עבדתי עם סכין ועם שוטף. זה היה רצח פשוט. באנו אל הדירה- שנראתה כמו דיר חזירים והסריחה מדגים, סיגריות ואלכוהול. אני פרצתי את הדלת עם הסכין, השוטף שלי ירה שני כדורים במסכן, שישב לו שם כאילו מחכה למותו, ויצאנו דרך חדר המדרגות כאילו כלום לא קרה.

אני שוטף את ידיי מעל הכיור, שאריות הדם יורדות מהן ויורדות במערבולת אדומה ורודה אל תוך הביוב. מהסכין הספקתי להיפתר כבר לפני שלושה רחובות.

מיטת הקפיצים חורקת כשאני מתיישב עליה ועננת אבק מתרוממת ממנה אל חלל החדר.

הרצח שלעולם לא השכח הוא הרצח הראשון שלי עם אקדח. זה היה אחרי שקבלתי את האקדח כמתנה לבר- מצווה שלי. ידעתי כבר איך להשתמש בו, איך לטעון אותו, איך לרות, איך להחליף מחסנית ואפילו איך לפרק ולנקות אותו. כמעט נתפסנו אז. המטרה הייתה פשוטה: לתפוס את הגברת, לקחת אותה לבניין הנטוש, לירות בה, לקחת את היומן האלקטרוני שלה ולהסתלק. המצב החל להידרדר אחרי החטיפה, כאשר שמנו לב שמשפצים את הכביש שליד הבניין הנטוש. המשימה השתנתה, נאלצנו להתגנב פנימה, סנופ' יתפוס אותה ויסתום לה ת'פה ואני ארה.

סנופ' היה החונך שלי כשהצטרפתי, הוא גדול ממני בחמש שנים. בהתחלה הוא רצה שנקרא לו בכינויי אחר, אבל הוא כל כך דומה לסנופ'- דוג שהכינוי פשוט בחר אותו.

נעמדנו בתוך המבנה, סנופ' מאחוריה, בידו האחת תפס את ידיה מאחורי גבה ובידו השנייה סותם את פיה. הרמתי את האקדח וכיוונתי אל פניה, לחצתי על ההדק, אך זה סרב להילחץ.

"נו? למה אתה מחכה?" לחש סנופ' בעצבנות.

"זה לא נלחץ." אמרתי וניסיתי שוב ושוב ללחוץ על ההדק.

"תטען." הוא אמר.

"מה?" שאלתי.

"תטען..."

הגברת הצליחה לשחרר את פיה מידו של סנופ' והחלה לצרוח בקול כוחה, פניה האדימו כל כך עד שכבר כמעט היו סגולים. ידענו שבעוד רגע יבואו הנה הפועלים שמשפצים את הכביש. טענתי במהירות את אקדחי ולחצתי על ההדק. שתי יריות נשמעו, עוד צרחה נפלטה מפיה של הגברת, צרחה שהפכה ליללה ארוכה, האור כבה בעיניה והאישה נפלה ארצה. הרמתי את מבטי אל סנופ' מהגופה, שהייתה שרויה על הקרקע ושובל דם זורם ממנה על הרצפה המאובקת, ומיהרנו לקחת את היומן ולהסתלק מהמקום לפני שיגיעו הפועלים לברר מה קרה.

רצנו במהירות מטורפת, אני לא חושב שאי פעם אצליח להגיע לאותה מהירות. חצינו רחובות שלמים דרך סמטאות ורחובות צדדיים עד שהגענו אל הסמטה בה החנינו את המכונית, סוברו לבנה ישנה, שלוש וחצי רחובות מאותו בניין נטוש. רק אז, כשנעמדנו משני צדי המכונית, מתנשפים בכבדות מהריצה, שמתי לבש שמשהו לא בסדר עם סנופ'. נשימתו הייתה כבדה יותר מהרגיל וזיעה קרה כיסתה את מצחו שהיה חיוור.

"מה קרה?" שאלתי. הורדתי את מבטי אל גופו ומיהרתי לעצור את הנשימה כדי למנוע את ההשתנקות המבוהלת שעמדה להיפלט מפי. ידו של סנופ' הייתה המגואלת בדם וצמודה בכל הכוח אל ביטנו, אל כתם סגול גדול שהיה על גופיית הספורט הכחולה שלו.

כמו איזו כוסית התחלתי לחוש חולשה מלווה בסחרחורת. "שיט" מלמלתי.

"ואוו!" קרא סנופ' במהירות כדי לאפס אותי,  מושיט את כף ידו לפנים, "תירגע. אתה יודע לנהוג?"

"אני כולה בן 13!" נלחצתי.

"כנס למושב הנהג!" הוא פקד, מתעלם מדברי.

שנינו עקפנו במהירות את המכונית והחלפנו מקומות. נכנסתי מטוח ועצבני אל מושב הנהג והתיישבתי דרוך.

"אוקי." אמר סנופ' בקול איטי ורגוע והכניס את מפתחות הרכב אל הסוויץ''. "תתניע."

מהנסיעה אני בקושי וזוכר משהו, רק שנסעתי כמו משוגע, חולף על פני צמתים, תמרורים ורמזורים מבלי להתייחס אליהם. הגענו אל מקום המפגש שלנו, בניין ישן ונטוש שהחבר'ה ההם הפכו "לבניין המשרדים" שלהם- שם ישנתי כאשר רק התחלתי לעבוד איתם.

סנופ' כבר היה חצי מת כשגררתי אותו אל מחוץ למכונית ולתוך אותו מבנה. למזלי דק' סוס היה שם.

כשאתה עובד הרבה עם סכינים ואקדחים אתה לומד מאוד מהר שאתה צריך רופא בסביבה, אבל לא סתם רופא אלא אחד מבפנים, שאתה יודע שלא יגלה דבר. בין אם זה כי הוא מפחד ממך ובין אם זה בגלל שגם הוא מעורב. דק' סוס הוא הרופא שומר הסוד שלנו, למען האמת הוא ווטרינר ומנתח סוסים, אך בשעת הצורך, תאמינו לי שהוא יודע לנתח גם בני אדם. מאז עברו כבר ארבע שנים בערך, דק' סוס הוציא לו את הכדור ותפר את הפצע. למזלי הכדור לא פגע באיברים פנימיים חשובים. סנופ' יצא מזה עם צלקת בבטן, הוא מתלהב מזה ואומר שזה עוזר לו לתפוס בחורות, שזה מה שעושה להן את זה. רק על גופיית הספורט שלו, שהוכתמה בדם ונהרסה, הוא לא מוכן לסלוח לי, "הגופייה הכי טובה שלי." הוא כל פעם מזכיר לי כדי לעשות לי רגשות אשם.

אבל אני, שכבר ממזמן אבדתי את התחושה הזאת של רגשות אשם, רק מגלגל את עיני ושומר על ארשת פנים אדישה כדי לא לעודד אותו.

הטלפון הנייד שלי, שמונח על השיש במטבחון, מצלצל. אני לוקח נשימה עמוקה ומחכה. צלצול אחד, צלצול שני והטלפון מתנתק. אני מחכה עוד רגע  והנייד מצלצל פעם נוספת צלצול בודד. צריך לצאת, דווקא שתכננתי אל איזו שינה טובה. אני קם באיטיות מהמיטה והולך בצעדים כבדים לכיוון המטבחון. כשאני מרים את הסלולרי ומביט בצג שלו הוא מצפצף פעם נוספת, מודיעה על הודעת אס.אמ.אס חדשה.

"רחוב 15 סמטה 7 "

זה היה בין הדברים הראשונים שהייתי צריך ללמוד כשהצטרפתי אל החבר'ה, או לפחות זה מה שהם אמרו לי. הייתי צריך לזכור בעל פה את כל הרחובות והסמטאות לפי מספר, אין יותר שמות לרחובות אלא רק מספרים.

בהמשך גליתי שהחבר'ה צחקו, אבל זה כבר לא היה משנה- כבר זכרתי את המספרים של כל הרחובות והסמטאות בעל פה. במגרה השלישית במטבחון ישנה מפה בה מופיעים הרחובות עם המספרים שלהם. מעולם לא השתמשתי בה.

באי חשק אני נכנס אל חדר המקלחת, סוגר את הדלת הישנה והחורקת, סוגר את מכסה האסלה ומתפס עליו. מעל אסלה ישנו הפתח לעליית גג, שם אני מחביא את האקדח שלי. אני יודע שזה מקום צפוי ושזה המקום הראשון שהשוטרים יחפשו בו (אחרי שיהפכו את כל הדירה שלי). אני מרים את הקרש המרובע שמעל לראשי ומזיז אותו מעט הצידה. ידית האקדח מבצבצת בקצה הפתח השחור שנפתח מעלי, אני תופס בה ומושך את האקדח אלי. הינה הוא, ידידי הוותיק, שותפי לפשע. קצת מלוכלך מאבק העלייה ומשבבי עץ מקורות הגג המתפוררות. בדיקה זריזה, המחסנית מלאה ואני יוצא לדרך.