פרק קצר לכבוד 2015
שנה אזרחית חדשה טובה לכולם
אני יוצא מהחדר שלי, קופץ מעל לשלוש מדרגות הכניסה וצועד לאורך הרחוב לכיוון הרחוב החמשה-עשר. סנופ' מסיג אותי בדרכי לשם עם הסוברו הלבנה.
"כנס פנימה, אנחנו מאחרים." הוא קורא מתוך המכונית ופותח את דלת המושב שלצד הנהג בתנופה.
"מה אתה עושה כאן?" אני שואל בעודי מתיישב במושב לצדו וסוגר את דלת המכונית.
"יש מצב שהבחור שלנו חבר כנופיה או משהו כזה." הוא אומר בזמן שהמכונית מתחילה לנוע במורד הרחוב.
אני נאנח, מתרווח ומביט דרך חלון המכונית שבצד שלי בעיר הזוהרת בשעות האחרונות של הלילה.
"איך הייתה המסיבה?" שואל אותי סנופ' ואני נזכר שלא הספקתי להחליף בגדים.
אני סורק את לבושי ומרים אליו מבט. "לך תזדיין." אני יורק לכיוונו כשאני רואה את החיוך העוקצני שעל פניו.
חיוכו הממזרי של סנופ' מתפשט על פניו, "אל תדאג לי, אני מסודר."
דבריו רק מחממים אותי יותר, "אתם פאקינג גררתם אותי מהמסיבה הזאת בשביל רצח סוג זיין עם סכין כאילו אני ילדה בת שתיים-עשרה."
סנופ' פולט צחקוק קטן ועוזב את הנושא. "אז איך היה הצייד?" הוא שואל.
"איזה צייד, קיבינימט. מה אתה לא מבין?" אני שואל ומכה בתא הכפפות באגרופי, "לא הסגתי כלום!"
"ומה עם זאת שרקדה איתך?"
"השיכורה המכוערת הזאת? נראה לך שהייתי נוגע בה?"
חיוכו של סנופ' רק גדל, הוא נשם עמוק ונאנח, "אין מה לעשות, מייק..." הוא אומר ומטופף על ההגה בקצב השיר מהרדיו, "זאת בעיה שלך שאתה כוסית ולא מוכן להשתמש בשירותים במועדון."
"נראה לך שאני אכנס לשם? עדיף כבר למצוא איזה אוטו פתוח או לקחת אותה לדירה." אני אומר.
"לא יודע..." אומר סנופ' ומחייך שוב את חיוכו הממזרי, "מניסיוני. זאת יכולה להיות חוויה לא רעה." הוא מרעיד את גבותיו ואני לא יכול שלא לצחוק.
"תחשוב על זה רגע." הוא אומר ומרים את ידיו מההגה כדי לדמות לי זאת. "נניח ואתה רוצה..." הוא מתחיל להסביר לי על התנוחות והאפשרויות ומוסיף סיפורים מניסיונו האישי. הזייַן הזה. לדעתי הוא אפילו לא שואל את שמן של הבנות לפני שהוא מוביל אותן אל השירותים המטונפים של המועדון.
"...אחרי שאני עושה לה את זה היא מתחילה לצרוח ואיזה צרחות, אחי שאתה לא מאמין. חשבתי שתכף יפרצו לנו את הדלת של התא. עם הצרחות שלה- עוד יחשבו שאני אונס אותה." הוא ממשיך לספר.
כל הדרך הוא חפר לי על חווית הסקס שלו בשירותים של המועדונים, על כמה כוסיות הוא תפס בלילה אחד ואיך את כולן הוא לקח לאותו תא בשירותים. אבל כשהגענו אל הפתח של השכונה של ההוא, הוא השתתק. זה תמיד היה ככה. סנופ' היה חופר לי כל הנסיעה על כל מיני דברים, לפעמים גם בלהט מוגזם, עד שלפעמים היה נראה שהוא שוכח לנשום, אבל כשהיינו מתקרבים אל המקום הוא היה משתתק, כאילו מעולם לא דיבר.
איזה כנופיה ואיזה נעליים? זה היה סתם עוד אחד שחושב את עצמו יותר ממה שהוא- שיכור מהמר שלא מאמין במקלחת. ירייה ישירה לראש, האיש צונח על הרצפה וכל מה שנשאר זאת רק עבודת הניקיון.
עבודות הניקיון הן בדיחה בפני עצמה עד שלפעמים אנחנו אפילו לא תורכים לשים כפפות. גם ככה המשטרה לא אוהבת להיכנס לאזורים שלנו, יותר מידי נרקומנים, הומלסים, זונות. הם לא אוהבים ללכלך את הידיים.
זרקנו את הגופה לפח הזבל, שעמד בדיוק מתחת לחלון הדירה שלו, ניקינו במהירות את כתם הדם ונסענו משם.
"איזו ירייה..." החל סנופ' להתלהב מהירייה שדפק בראש של הבנאדם.
כשאנחנו עובדים בייחד סנופ' הוא המחסל, הוא זה שיורה ואני זה שמגבה, ששומר. מאז מה שקרה בפעם ההיא עם הגברת- שנפלט כדור, סנופ' לא מוכן לתת לי להיות המחסל כשאנחנו עובדים ביחד.
נסענו מערבה, לכיוון הדירה שלי, שם סנופ' יוריד אותי וייסע להודיע לחבר'ה שהעניין מסודר. מאחורינו קו האופק מתחיל להיצבע בצבעים בהירים, תכלת, לבן וצהוב. קרני השמש כבר עולות ומבצבצות מבין הבניינים הגדולים כשאני פותח את דלת הדירה שלי.
אני נכנס פנימה וסורק את הדירה כמו תמיד. מהחלון הקטן במטבחון כבר מתחיל להיכנס אור יום. אני סוגר את הדלת, נועל אותה ונכנס אל המקלחת. מכסה האסלה עוד סגור מקודם וסימן סולית הנעל שלי עוד נמצא עליו. במהירות אני עולה עליו שוב, שולף את האקדח שנעוץ בחגורה בגבי ומחזיר אותו למחבואו בעליית הגג. אחר כך אני יורד מן האסלה, ויוצא חזרה אל חלל החדר.
פעם אחת אולי, מאז שהתחלתי לעבוד עם החבר'ה, תפסה אותי המשטרה וגם אז השוטר ההוא עצר אותי מתוך התהייה מה ילד בן שתיים-עשרה עושה לבד ברחוב כל כך מאוחר בלילה.
אני מסיר מעלי את החולצה, זורק אותה אל פינת החדר- לערמה של כל שאר הבגדים, קורס על המיטה והקפיצים תחתי חורקים.
זה היה אחרי אחד מהחיסולים שלי, בדיוק יצאתי מאותה שכונה והייתי על הגבול של אותו רחוב בדרכי אל הדירה כשקול סירנה נשמע מאחורי. אורות אדומים וכחולים החלו מרצדים על המדרכה מתחת לרגלי ומהר מאוד עצרה במקביל אלי ניידת משטרה.
"ערב טוב." בירך אותי השוטר שישב ליד הנהגת, שוטרת שמנמנה בעלת שיער חום בהיר ומתולתל.
"ערב טוב." עניתי.
"מה שמך?" הוא חייך.
מבטי נותר חתום ואדיש, "למה אתה שואל?"
"סתם מהתעניינות."
"אז זה לא עניינך."
"ובכל זאת..." הוא המשיך.
התחלתי לפחד שתפסו אותי, או אפילו יותר גרוע, שזיהו אותי והולכים להחזיר אותי אל זוג ההורים ההם.
השוטר נאנח ויצא מהניידת. "תראה." הוא אמר בעודו עוקף את הניידת ונעמד במלוא קומתו לפני, "אני רק רוצה לדעת מה ילד בן שתיים-עשרה עושה ברחוב כזה בשעה כזאת.
הרמתי גבה, "אני בן ארבע-עשרה." אמרתי באיטיות בטון מעט כועס.
השוטר גיחך לו גיחוכים קטנים וחרישיים שרק הרגיזו אותי יותר,
"ואני בדיוק בדרך הביתה." אמרתי בגסות ועקפתי אותו.
"תזכיר לי עוד פעם מה שמך." הוא קרא אלי מאחורי גבי.
"מייק." עניתי בחוסר חשק והמשכתי להתרחק משם.
"ומה השם האמתי?" הוא שאל, אך לשאלה הזאת הוא כבר לא קבל מענה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.I.A