יש לי אחות אחת, בת 20 והיא בצבא כרגע.
תמיד ידעתי, גם מגיל צעיר שההורים שלי אוהבים אותה הרבה יותר.
היא קבלה את הגנים המשובחים. היא הרזה מבין שתינו, היא היפה, היא המוכשרת והמוצלחת, היא המגניבה והמצחיקה.
ומה אצלי ?, קיבלתי את כל הגנים הנחותים שאפשר. אני שמנה, מכוערת, האמת שאני כן מוכשרת- אבל היא יותר, אני לא מוצלחת ולא מגניבה.
איתה היו הרבה בעיות בבית הספר, היא היתה בורחת מבית הספר, מבריזה משיעורים, מקללת את המורים.
אבל כמובן שהם לא התחרפנו מזה ולא אמרו לה מילה על זה, כאילו שהיא צודקת והמורים לא, על כל מה שאי פעם אמרו עליה להורים שלי.
אבל כשאני מבריזה, או הולכת מכות, הם כועסים- ברור שיכעסו. אני הריי עלובה.
תמיד שאני מתחילה לדבר בארוחת הערב, שבדרך כלל זאת הארוחה שאנחנו אוכלים ביחד, היא תמיד קוטעת אותי ומתחילה לדבר.
כאילו שאני אוויר, הם גם לא מקשיבים לי אף פעם, אני צריכה ממש לצעוק עליהם בשביל שיקשיבו.
ברור שהיא אף פעם לא שמה לב לזה שהם אוהבים אותה יותר, כי הכי טובה בעולם.
אז רע לי, ממש רע לי בגלל זה. אני לא אומרת שהם לא אוהבים אותי. הם אוהבים אותי, אבל לא כמו שהם אוהבים אותה.
אני רק רוצה למות. למות. למות. למות. למות. למות. ואני בוכה כמו מטומטמת, כאילו שזה יעזור במשהו.
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מקופחת ככה. זה הדבר הכי נורא שיכול להיות, וזה כואב, כואב לי בלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
