8.3.2005, בסביבות 11 בלילה.
בתקופה האחרונה תוקפות אותי מחשבות מוכרות, שלא ייחודיות רק לי. כל מיני מחשבות של "למה?".
שורות אלה נכתבות בזמן התכוננות למבחן בתיאטרון. נתעלם לרגע מכך שהחומר משעמם, שיותר מ-50% ממנו אני צריכה ללמוד לבד, ושבכלליות אני לא באמת מאמינה שהמבנה הפיזי של התיאטרון האליזבטני יעזור לי להיות שחקנית טובה יותר, ונחשוב- למה בעצם אני מתכוננת למבחן הזה? התשובה ברורה, כדי להצליח במבחן, להצליח בבגרות, לקבל תעודת בגרות טובה ואז לעשות מה שאני רוצה עם החיים שלי וללמוד מה שאני רוצה בעתיד. הבעיה שלי כרגע היא שסימני השאלה שלי לא נפסקים בשלב הזה.
אני מסתכלת על החיים שלי כמו שהם עכשיו- יש ימים, כמו יום שני למשל, שאני חוזרת מביצפר מאוחר יחסית, מרגישה תשושה ונחה עד שכבר חשוך בחוץ, ואז מעבירה את זמני בכמה מעשים ופעילויות. יש ימים נדירים יותר, כמו יום שלישי למשל, שאני בקושי לומדת, חוזרת הביתה, אוכלת משהו, ואת שאר היום מעבירה בכל מיני מעשים ופעילויות. אני מנסה להעסיק את עצמי בכל מיני דברים מיוחדים כמו התופים, לאחרונה המחזמר (אפילו שאין כ"כ הרבה חזרות), הופעות ומסיבות בסופי שבוע, וכו'. אבל למה בעצם לטרוח?
למה לי לקום כל בוקר לביצפר? למה לי לפעול לפי הנורמות, תיכון- צבא- אוניברסיטה- חיים, ולעשות את הכל? למה אני כאן בכלל? בשביל מה אני צריכה את כל זה? מה המשמעות שעומדת מאחורי הכל, הסיבה שאני כאן? הרבה סימני שאלה מבלבלים וכמעט אפס תשובות. יש לי את כל תיאוריית החיים שגיבשתי לעצמי מצד אחד, תיאוריות שאומרות לי להפיק את הטוב ביותר מהזמן הלא מוגדר הזה שניתן לי. מצד שני אני מסתכלת על עצמי מהצד, רואה אותי מעבירה את הימים, עושה מה שצריך ולומדת וחיה, ואני רוצה יותר מזה. אני רוצה לצאת מהמצב היבש הזה של החיים הנורמליים ולהגיע למשהו שירגיש אמיתי, רוצה לחיות באמת, מה שאנשים לא ממש עושים, אבל רואה ויודעת שזה לא קורה ולא יקרה, רואה ויודעת שאני לא אגיע למשהו "אמיתי" בחיים האלה.
אני יודעת שסימני השאלה האלה לא מיוחדים לי. הם באים כל כמה זמן, ואני תמיד משתיקה אותם בסופו של דבר כי אין באמת מה לתהות עליהם. יש שאלות שאני לא הולכת למצוא תשובה אליהן, וגם אם אני אמצא אני יודעת שאני לא אקלוט ואבין אותה במצבי. אז זה בטח גם מה שיקרה עכשיו, אני אסיים לכתוב את זה, אדפיס מחר, אעשה את המבחן, אעשה בגרויות, אשרת באיזה משהו בצבא, ואז בטח אלמד משהו ואמצא עבודה, בלי למצוא מטרה או תשובה. אני אומרת לעצמי תמיד שלא אהיה כזאת, שאני אעשה משהו עם החיים שלי, שאחרי העינוי שהוא התיכון אני אמצא משהו מועיל למדינה ובעיקר לעצמי לעשות בצבא, ואחיה את החיים הבוגרים שלי באמת ולא סתם בשגרתיות כמו כולם, אבל אני לא באמת יודעת איך לעשות את זה.
כבר מאוחר ונשאר לי כל כך הרבה חומר, שלא נדבר על זה שלא עשיתי ש"ב במתמ' למחר ולמחרתיים ויש לי המון (לא היה לי זמן). יום שישי יש מבחן בספרות, מה שיעסיק אותי ביום חמישי. יש גם משהו באזרחות אבל זה ייקח לי דקה בארך. אני צריכה להשיג שמלה אדומה לחלוטין ונורמלית לפורים. לפחות השיער שלי נראה יחסית נורמלי. אני גם צריכה לשלוח קבלות לעמותה לחתולי רחוב, נראה אם אני באמת אקבל החזרים. או בכלל אעז לשלוח את כל הקבלות האלה. אני מעסיקה את עצמי, חיה אפשר לומר, מתאמצת לא לחשוב על סימני שאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
