 כינוי:
בת: 13 Skype:
EmilyNezek 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לב הנעליים
אני עוקב אחריה כבר זמן מה.
היא מערה קודם את הלב שלה, ואז את הנעל.
שאלתי אותה "למה?"
"לנעל שלי יש ערך סנטמניטלי, עבורי, היא שווה הרבה יותר"
"ואיך זה קרה, בעצם?"
"בוא, ואסביר לך" היא אמרה, מורידה בזהירות את קופסת השימורים המקומות, בה נמצאים מטבעות מעטים. "עם ליבי, נולדתי. את המגף- קיבלתי."
"אז זה אמור להיות ההפך הגמור, אם כך!" התלקחתי.
"תן לי לסיים," אמרה בנועם. היא כבר הכינה קפה, וכעת לגמה ממנו בנחת. " ביום שבו נולדתי קרו לי דברים נוראיים. הלב שלי
נחתך
ונחבל
ונשבר
ונפצע
הוא אפילו נשרף
ונקבר
ונצבט
והיו רגעים שגם נצבע
וזה לא הכל,
הוא גם הוקפא
והופשר
והוקפא עוד פעם...
הוא הוכנס למכונת גריסה ויצא ממנה
ואף התרסק לאלפי רסיסים.
אתה מבין? הוא שווה הרבה פחות מאשר הנעל שלי. זהו לב משומש, שאינו ראוי לשימוש חוזר.
הנעל שלי לעומת זאת, חשובה הרבה יותר, זהו מכך ארוך, שמחמם אותי בלילה, מונע ממני כאבים בהליכה, הוא אפילו מתאים לכל בגד, מכנס או חצאית או שמלה!
לדעתי, הנעל שלי שווה הרבה יותר"
"ומה תעשי עם מגף אחד?"
"אחכה ואראה. עם לב אחד גם הסתדרתי לזמן מה."
| |
טריגר כתיבה
היא מחייכת, יושבת מולי, ואני צוחקת יושבת מולה. וזה קשה שלא לראות, שמאחוריי החברה הכי טובה שלי יושבת הנפש התאומה שלי. ואיך זה יוצא, שאני ממשיכה להרחיק את מה שעושה לי טוב? הנה יושבת שם בפינה, הסנתר שלה נוגע בברכיים. אני זוכרת שהיינו יושבות ככה ביחד, אף נוגע באף וברך בברך. אז מה קרה?
-
"לעולם לא אחזור/חייל"
כמו אישה שמורחת מייקאפ ומשקיעה בזה עודף שעות, מעל זה נוצרת שכבה קטנה של פודרה. את הלובן המחוויר היא מגוונת עם אדום-סומק שיישבור את השגרה וידגיש את היופי, כך גם הנעליים שלי. אני הולך, ומסתכל מטה. מתגעגע אליה, זוכר איך הייתי מסתכל על אמא כשהייתי קטן, כשעוד לא ידעתי ללכת. היא הייתה כמו הנעליים שלי, זה די מחריד אני חושב להשוות את היופי האינסופי של האישה המושלמת למוות הקוטע של החיים. הנעליים שלי נמשכו בחול דביק וחיוור, מעליו שכבה דקה של אבק. את החיוורון, שלוחש 'מוות' עם כל צעד, מדי פעם שוברת האדמומיות של הנעל. והאם זה בגלל שהנעל אדומה או בגלל טיפות הדם והזיעה שנאגרות עליה עם כל צעד. אני מתאר לעצמי, שאלו הן לא המילים אותן היית רוצה לשמוע. ואני בטוח כמעט לגמרי, שאלו לא המילים אותן אני רוצה לכתוב. אבל זה מה שיוצא אל הנייר. ואני בטוח שאת קוראת ומתחילה לרעוד לאט לאט, והדף נע מהר מדי בין אצבעותייך ואת כבר לא מצליחה לקרוא ברור. הדף יתחיל להתקמט יותר ויותר הרבה לפני שתספיקי לסיים את כל הכתוב. בגלל ההבנה. אמא, אני יודע שאת קוראת את השורה הזו בהבנה, עם העיניים הקטנות והקצת מלוכסנות שלך, שתמיד היית סוגרת כמעט לגמרי. את מבינה את ההיגיון אבל את בחיים לא היית פועלת כך. אמא, אני מבקש שתביני בפעם האחרונה את המכתב המצמרר הזה, בלי יותר מדי מילים שייאמרו. אמא, אני רוצה שתשמרי את הנעליים ואת השאר תשרפי.
עריכה: חשוב לי לציין, ולא ציינתי, הנכתב נכתב על ידי בלבד. אלא אם כן צוין אחרת.
| |
רגיעה.
ועם הרגיעה מהטילים באה לי רגיעה נפשית קלה.
אני ומר-חבר כנראה ניפרד ביום שישי, כשניפגש. ואני מרגישה עם זה כל כך שלמה, האמת, אני מעדיפה שהוא ייפרד ממני ולא אני ממנו, אין לי לב. וזה עצוב כי זה כבר לא זז לשום מקום וגם אני וגם הוא יודע שזה כנראה רק יפגע ואם אני אגיד שאני לא רוצה כנראה שזה לא יעשה שום דבר ועדיין.
בכל אופן, לא יכולה להפסיק לצפות לשנת הלימודים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
