 כינוי:
בת: 13 Skype:
EmilyNezek 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לב הנעליים
אני עוקב אחריה כבר זמן מה.
היא מערה קודם את הלב שלה, ואז את הנעל.
שאלתי אותה "למה?"
"לנעל שלי יש ערך סנטמניטלי, עבורי, היא שווה הרבה יותר"
"ואיך זה קרה, בעצם?"
"בוא, ואסביר לך" היא אמרה, מורידה בזהירות את קופסת השימורים המקומות, בה נמצאים מטבעות מעטים. "עם ליבי, נולדתי. את המגף- קיבלתי."
"אז זה אמור להיות ההפך הגמור, אם כך!" התלקחתי.
"תן לי לסיים," אמרה בנועם. היא כבר הכינה קפה, וכעת לגמה ממנו בנחת. " ביום שבו נולדתי קרו לי דברים נוראיים. הלב שלי
נחתך
ונחבל
ונשבר
ונפצע
הוא אפילו נשרף
ונקבר
ונצבט
והיו רגעים שגם נצבע
וזה לא הכל,
הוא גם הוקפא
והופשר
והוקפא עוד פעם...
הוא הוכנס למכונת גריסה ויצא ממנה
ואף התרסק לאלפי רסיסים.
אתה מבין? הוא שווה הרבה פחות מאשר הנעל שלי. זהו לב משומש, שאינו ראוי לשימוש חוזר.
הנעל שלי לעומת זאת, חשובה הרבה יותר, זהו מכך ארוך, שמחמם אותי בלילה, מונע ממני כאבים בהליכה, הוא אפילו מתאים לכל בגד, מכנס או חצאית או שמלה!
לדעתי, הנעל שלי שווה הרבה יותר"
"ומה תעשי עם מגף אחד?"
"אחכה ואראה. עם לב אחד גם הסתדרתי לזמן מה."
| |
ילדים קרובים לקרקע
ילדים נולדו נמוכי גובה בשביל שלא יחזרו על טעויות עבר בעתיד. כשהם קטנים והם נופלים מרחק הנפילה הוא הרבה יותר קצר והפצע המתקבל הרבה פחות כואב, הרבה פחות עמוק. כאשר נפלת פעם אחת- אתה לומד- אתה לא תיפול מאותו צעצוע פעם שניה, אתה לא תרוץ ברחוב עם רגליים כושלות, אתה לא תכנס לבריכה בלי לדעת לשחות, אתה לא תקבור את עצמך בחול רחוק מההורים כך שלא יוכלו למצוא אותך, אתה לא תצא עם הכי מכוערת בשכבה למרות שהיא הנפש התאומה שלך, אתה (לא) תעשן סמים ובטח ש(לא) תתמכר לאלכוהול, הבר הסמוך לא יכיר את תווי פניך בע''פ (רק בגלל שאתה מחליף בר בכל פעם- פן יכירו, פן יזהו ויבינו). אתה תגיע בכל בוקר לעבודה ותבקר את ההורים בכל סוף שבוע (כמובן, אם עדיין לא רצחת אותם).הגובה בו אתה נולד הוא קריטי. הילדים נולדים קרובים לקרקע, הם צריכים להרגיש אותה, ללמוד אותה, שילמדו להכיר דברים אחרים- את האופי שלהם, של ההורים שלהם, של אלו הקרובים אליהם, של האישה שלהם (שיידעו בדיוק מה היא אוהבת, הו...)הקרבה לקרקע היא חיונית בצורה מסוכנת, צריך ללמוד ללכת, לרוץ, לבכות (והו, כמה שאתה הולך לבכות), לטבוע. אתה צריך ללמוד לשבת בפינה, כלבלב עזוב ומפוחד. תעשה פרצוף כשהיא מתקרבת- אתה תצטרך לחיות. להיות. ובאותו הרגע אתה תחשוב 'היא הקרקע שלי', שנולדת קרוב אליה.רק אז יוולדו גם לך ילדים, פעוטים קרובים לרצפה. ילדים שנולדו נמוכי גובה בשביל שלא יחזרו על טעויות עבר בעתיד, כשהם קטנים והם נופלים מרחק הנפילה הוא הרבה יותר קצר, והפצע המתקבל...
| |
אהבה כואבת
הם לא יודעים כלום על אושר. הם אומרים שבמציאת האהבה הם מוצאים את האושר. ואני לא מוצאת בזה הגיון. פעם, מצאתי אהבה. והיא הייתה יפה וכנה. והייתי בטוחה שהנה היא, חצי הנשמה שלי עומדת מולי, מנשקת אותי רכות על שפתיי. וזה קרה ביום האהבה, כששפתיו נגעו בשפתיי בלי הסכמה. וידו גלשה על ידי, וכשאמרתי לו שהמחשבות שלי מפוזרות כמו פאזל עם מיליון חלקים, הוא פשוט חייך את החיוך המקסים שלו, ופיזר את אצבעותיו על כל חלקיי גופי. מהבטן הוא גלש אל הרגליים, עיניו הביעו אהבה אבל עיניי שלי הביעו פחד. לחישות חוזרות ונשנות של ''לא'' ו''לא היום, לא עכשיו'' ו''אולי זה לא היה רעיון טוב שתבוא.'' אבל זה תמיד טוב שהוא בא, כי כשהוא בא אז העולם נראה יפה יותר. ולמה היום, כשהוא פתח את הדלת, עיניי חשכו? אתה בא מנשק מחבק, ולרגע אני מרגישה מתוקנת ושלמה. וגוף נוגע בגוף, וחום עובר בינינו. וזה רגע קסום, ששווה לנצור.אני מפנה לך גב, ואתה מניח עליי יד. וזהו קרב מוחות שנמשך מעל הזמן הדרוש. וכנראה שמשהו נשבר שם, ובין רסיסי הזכוכית על הרצפה אני מנסה להבדיל- האם אלו רסיסיי שלי על הרצפה, או רסיסי הצלחת?
אני אבודה
מבולבלת
והם לא יודעים כלום על אושר. כי אם הם היו יודעים מאומה עליו, לעולם לא היו קושרים אותו לאהבה.
וזה כמו מונופול שכולו טעויות, לכי עשרה צעדים לכיוון הגבר המושלם, תקני בית ברחובות כנרת שבאילת, מול הים. שלושה צעדים ימינה, לכיוון ההבנה, האהבה, הכמיהה והתשוקה ששניכם חווים ביחד. את צריכה לחזור עכשיו 4 צעדים (או בעצם, כמה שנים) לנקודת העיוורון שלך. אל תשכחי לעצור בכלא הרגשות שפעם היה נעול, ועכשיו הוא נפתח.
אבודה
מבולבלת
ככה השארת אותי עוד הרבה זמן אחרי שהלכת. בעצם, אחרי שאני גרמתי לך ללכת. הדבר הכי מצמרר כנראה שהיה בכל הסיפור הזה. זה שלוש מילים שחזרת עליהן כל הזמן. פעם, ייחלתי לשמוע אותן. והפעם הראשונה ששמעתי אותן, הן היו מתוקות מדבש. הנחת עליי יד, וכל מה שיכלת להגיד זה ''אני אוהב אותך'' לוחש לי את זה לתוך האוזן, והאוויר החם והמסריח שיצא לך מהפה, מגעיל אותי, קושר אותי לדמיונות על ניבים חדים וריר שזולג לך מפינות השפתיים. אני אוהב אותך. וזה אירוני, כי כל החדר היה מקושט בוורדים, ובלוני לבבות. ובעיקרון זה התסריט המושלם. זוג של שש שנים ברגעים שבהם הזוג הופך לאחד. אבל הריח, והידיעה. הידיעה שלא באה מיד, אלא רק אחר כך.
ובלילה, תמיד בלילה, מחייך אליי העבר בעיניים רעבות ואומר, ''הבאתי איתי את כל הצער שביקום.'' ומכבה את האור מהעולם.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
