B.logi

     אני כבר רואה בדימיוני תמונות של ילדים מדלגים לבית הספר, ילקוטים על הגב. הם נראים לי שמחים. אני כל כך שמחה שחוזרים ללימודים. הילדים. אני אישית לא חוזרת ללימודים, אני לומדת כל הזמן, כל היום ובכל מקום אבל הילדים - אין להם עדיין את הכלים ללמידה עצמית, בשביל זה הם זקוקים לבית הספר.

      הם אמנם רוכשים שם ידע, אבל כלים ללמידה עצמית הם הכלים החשובים ביותר שבית הספר יכול וצריך לתת לחיים. לדעתי

     איך עושים את זה? זו שאלה גדולה ואפשר שאתעמק בה בהזדמנות קרובה, אבל במה שקשור ללימודי הזום לפי אלה שכן יצא לי לראות, הם - לא יהיו התשובה, הם אפילו לא תשובה ללמידה שינונית. איני מצליחה לדמיין לעצמי תלמיד שיושב לבדו בביתו מול מסך מחשב, רואה תמונת מחזור מוקטנת חיה של חברי כיתתו - והוא מצליח להתרכז בלמידה הפרונטאלית הזו, שלא להזכיר לפתח כלים לקישרי חברות משמעותיים

     אני גם תמהה על משרד החינוך שלא שיתף פעולה, שלא עבד עם מנהלי תוכניות טלויזיה לילדים, שלא נעזר בכשרונות המדיה שהתפתחו כל כך בשנים האחרונות עד שהצליחו לרתק ילדים למסכים.

     העוסקים במדיה הטלויזיונית התפתחו ולמדו ליצור תוכניות מותאמות לכל גיל. במשך השנים האחרונות השתכללו מומחים לדבר, ואם היו המורים מגייסים את כישוריהם הפדגוגיים ועובדים עם המומחים החדשים הללו, יחד היו יכולים לשתף פעולה, לבנות שיעורים מותאמי מדיה ובשנת הזום אפשר היה לייצר פלאים.

     אני בטוחה שהיו דוגמאות רבות וטובות של מורים שיישמו שיטות משלהם ללמידה יצירתית מרחוק, אבל בגלל הריחוק החברתי, הבידול מבתי הספר, הם לא היגיעו לתודעת הכלל. בבית פרטי אחד, או בבית פרטי אחר שמעתי פה ושם על שיעורים, גם ראיתי דוגמאות של שיעור שהשכילו בהבנה לנפש הילד והגדילו לעשות. היו אף שהפעילו כיתות כאשר מחצית תלמידי הכיתה ישבו בריחוק המתאים ואילו המחצית השניה צפו בשיעור לבד, בפרטיות, בבתיהם. זה אמנם התבצע בטכניקת הזום, אבל בדרך זו הם כן יכלו לחוש חלק - מה שריכז וריתק את תלמידי המסך למתרחש בכיתה וללמידה, הם ישבו מרוכזים ומרותקים. למחרת התחלפו הקבוצות, מי שישבו בבית היו המצולמים בכיתה ותלמידי הכיתה של אתמול היו באותו השיעור. אבל בזום

     למרות הצלחת התוכנית המסויימת הזו היא איננה יכולה לספק תשובה מלאה לפיתוח אינטגרציה חברתית בין הילדים, לכן איני ממליצה להמשיך בסיגנון הלימודים הזה, איני מצרה על חזרת הילדים לבתי הספר, להיפך, הם זקוקים לחבריהם. אפילו להגעה לבית הספר בחברותא יש חשיבות להתפתחות כישורי חיברות

      ובאיחולי בריאות לכולם אני מקווה שלא נזדקק יותר לסגרים, פסולות, ו/או כל סוג של ריחוק חברתי.

     כבר לא צריך חדבר*. אפשר לסמס, כל דבר אפשר לומר במיסרון, יש לזה המון יתרונות, לא צריך לענות מיד כי אם זה מיסרון זה כנראה לא דחוף יותר מידי,

     והצליל של המיסרון עטבר* עקב כך ליד האוזן, כי כבר לא שומעים אותו, כאילו היה רעש רקע, כמו של המזגן למשל, או התחבורה, - אבל בלילה כן שומעים את השקט ועוד איך.

        ואת המיסרון אפשר לערוך, כך שלא יתקבל אגרסיבי מידי ו/או לא מנומס מספיק, וחלילה יישמע פוגע כמו המברק "אבא תשלח לי כסף" ששלחה הבת לאבא כשהיתה בחו"ל ודימיינה לעצמה את קולה מבקש בקול תחנונים, והאבא שקיבל - ראשית נבהל, ושנית נעלב מה זה שהבת שלי פוקדת עלי במברק אבא תשלח לי רסף*,

     וכמובן שנזקקים פתאום לריגושונים למיניהם כשי* למלא את חלל ההבעב;) הקולית ואת חלל הבעת הפנים,

     כמו שפעם במאה הקודמת, כשאנשים עוד דפקו בדלת לראות ולשמוע מה נשמע, ואם התפתחות הטכנולוגיה התחילו להתקשר אם אפשר לבוא, וכבר שאלו מה נשמע וכבר שמעו והבינו לפי הקול והאינטונציה כל מה שצריך להבין

     ולא צריך לבוא. ועכשיו באים לבקר כמו כוס תה שנותנים לחולה, כי למי נותנים כוס תה - רק לחולה

   וכבר נמנעים מחולים וחוששים להתקרב ומי שחולה שיעשה לעצמו כבר את הכוס תה שלו.

     ואפשר לערוך את המיסרונים שמא יחשבו כי אנאלפבתים אנו. ואם ישארו שגיאות הקלדה כאלה שעברו לנו ליד העין כמו הרעש של המזגן ליד האוזן - יטכל* כל אחד להבין את הכתוב כי כולם שוגים באותן הקלדות.

     אבל, כשלא מתקבל סמס במשך תקופת זמן סבירה, אפשר כבר להבין שהיגיע זמן להתקשר לשאול מה נשמע,

     כי סתם ככה לא מפסיקים לסמס כי בטח קרה משהו ולא רוצים לכתוב את זה כי בן אדם לא אוהב לשלוח הודעות כתובות שליליות כי אם באמת אכפת צ4יך* כבר להבין לבד,

     כי ממילא המצב מעיק אז למה להעיק עוד. ז"א מסרון שלא התקבל זמן מה אומר ככה - 'תשמע, אם אתה חבר טוב, אתה צריך להבין שאני מצפה שתשאל מה שלומי' בקיצור - המיםיות* הן כבר מזמן לא לכריות ולא רק אצל הפולניות

___________

***** למען הסר ספק :

* חדבר - לדבר

* עטבר - עובר

*  רסף - כסף

* כשי - כדי

* יטכל - יוכל

* צ4יך - צריך

* המיםיות - הציפיות

      את ספרה האחרון של יוכי ברנדס "כשאלוהים היה צעיר" טרם ואני בהחלט מתכוונת לקרוא בו ולו רק לעצם הכרת הדיעה

      גם את המאמר המצורף טרם קראתי וזאת בגלל התעקשותו של הארץ לפרסם רק פיסקאות ראשונות, אבל גם לא דחוף לי לקרוא אותו, כי מה שמעניין אותי בנושא הוא עצם הויכוח וייתורו

      הויכוח בכללותו אכן מיותר ובעיני היה אפילו משעשע אילו לקחו אותו בפחות רצינות וזאת מדוע? - כי ה"לא מאמינים" גם הם מאמינים בעיני, בחוסר אמונתם הם מאמינים, הם מאמינים שאין אלוהים, מגדירים עצמם בתואר *לא מאמין* ובחוסר אמונתם הם משתמשים במילה "אמונה" מה שכל כך מגוחך בעיני.

     לאחרונה נתקלתי בויכוח העקר הזה בבית קפה, לא הייתי מתערבת אם לא הייתי בקו הויכוח, הוא היה קולני, ואני הייתי שולחן הקצה האחר של משולש השולחנות. האחד אמר לאחר - שהיה בלבוש רגיל בהחלט שפרט לכיפה שחורה ורק הציציות הציצו מחולצתו:

- "תוכיח לי שיש אלוהים" בעל הציציות ענה בתבונה רבה תשובות מתחמקות שלא סיפקו את השואל

- "אבל בזה אתה לא מצליח להוכיח לי שיש אלוהים" השיב החילוני.

     מכיוון שכמו שאמרתי למעלה חשתי שהויכוח עקר מיסודו, עייפתי, ואחרי כמה קינטורים מהנ"ל אמרתי לחילוני:

- "אתה לא יכול להוכיח שאין אלוהים"

"ואתה" - אמרתי לציציות "לא יכול להוכיח שיש אלוהים אז הויכוח מיותר".

      הויכוח אכן נדם, אך רק למספר שניות, אז הם עברו להתווכח על ביבי. כאן כבר לא הייתי צריכה להתערב. זה הסתיים מעצמו.

    ובאשר למאמר שהבאתי להלן הגבתי שם בערך כך: ש"הויכוח מיותר היות וכל מי שאינו מאמין באלוהים - ימצא לו 'אלוהים' אחרים להאמין בהם , זה מתחיל ב'אני מאמין שאין אלוהים', וממשיך בהאלהת בית המשפט"

      בזאת אני כן מאמינה, אני מאמינה שהאדם זקוק למישהו או משהו to look up to (להסתכל עליו מלמטה ?) להעריץ, הוא זקוק למודל, לדוגמא, למורה דרך  ללכת על פיו. ההזדקקות הזו היא לדעתי אקסיומה אנושית שהרי המצאת ה'אין אלוהים' לפי ניטשה - האם לא היתה 'אמונה' זו לאחד הגורמים להיאחזות המונים בסוציאליזם עד כדי פנטיות למשל? ואח"כ סטאלין, ולנין, וכשאיכזבו בחוסר הטוטאליות שלהם בטוב האולטימטיבי - הלא נופצו פסליהם? רבות דוגמאות להערצה החליפית, שאכזבה וניתוץ אחריה יש למכביר, הקפיטליזם נראה לי הבא בתור 

      ומה על המאמין באלוהים? במה הוא מאמין ?

או

     צא ולמד, זה נושא שגדול עלי ואין בכוחי להגדירו שהרי נאמר בכתובים כי דמות אין לו וצורה אין לו ולא ראה אותו איש וחי

     אבל מי שמאמין באדם כדוברו של האל עלי אדמות, סר למרותו של השליח התורן הנבחר לא יחשב מאמין באלוהים בעיני ולכן הניסיון לחנך את המאמינים לנטוש את האמונה אינה נכונה, את דובריו בשם עצמם עלי אדמות הם צריכים לנטוש, מאלה אלה שמדברים בשמו, ומבקשים לפעול בשמו הם עליהם לרחוק

       האמונה היהודית באלוהים כל כך מופשטת וכל כך קשה להשגה עד כי קצרי הדרך מוצאים לעצמם דמויות חליפיות, אבל ארוכי הדרך ממשיכים לשאול, כשלעצמי אני מאמצת את גישת - הרמבם, איני מבקשת הוכחות לקיומו או אי קיומו,  וכשאני נעצרת רגע נוכחת בנפלאות הטבע - רואה זריחה, שומעת שירת ציפור, גשם בעיתו ופריחה בעיתה, לידה, שגר, פעוט מבצע את צעדו הראשון, את הרונצ׳רטו לכינור של ברוך, אני אומרת - אלוהות יש בנס הזה

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9910368?fbclid=IwAR3Ft5G-f7ObF-H7-kmUOxZUUC51UtTjf3SSGeT61I8E5nAPQB6UJvQKZMg

     עוד לא קראתי ספר כזה - הקריאה בו שוטפת כאילו קראת בספר עלילתי - וכולו פואזיה. העושר הלשוני בלתי נדלה ומעורר התפעלות, תיאורי הרגשות מגוונים ועשירים כל כך, לעיתים חשתי שאילו אני שוחה בים של מילים מלטפות

     אולי כבר נכתב ספר כזה, אבל אני עוד לא קראתי. אולי "חיים כמשל" מאת יצחק שדה שמגד מזכיר, ומשלב בשרשרת מחשבותיו, אולי האיזכור של הספר הזה הוא רמז לקורא, ולכן זה הספר הבא בתור שלי.

     מגד מתגעגע לאביו בכל עמוד בספר, הגעגועים לובשים שלל גוונים ומטאפורות מגוונות ונדירים כיד עושר המחשבה האפשרית בשפה העברית והם לטעמי, יבואו לידי ביטוי לאשורם גם בתרגום

     אייל מגד מתגעגע לאביו לא רק בשל מותו, הוא מתגעגע אליו כל חייו, למרות שהוא חי עימו וגדל עימו הוא מתגעגע לאבא שהיה רק שלו כשהיה ילד, האב שנאלץ מסיבות רגשיות לעזוב עם הילד את בועת העדן שיצרו לעצמם, ולעבור מן הטבע אל העיר - והקורא לא ידע אם באמת כך חש גם אביו. המבט סובייקטיבי לגמרי ונעול בתחושתו כילד, וכילד הוא גם חש בקינאה הסמויה כאילו הוא בתחרות עם האם על ליבו של האב. הבחירה בנפשו ההייתה כאילו האב בחר באם על חשבון האושר שלו ושל הילד, אימו היא אישתו השניה של האב, ואהובה עליו על כל מעלליה, עד שלפי ה"ילד" ויתר האב על עצמו כדי לחיות לצידה בעיר, אחרי שנטשה אותם שם בקיבוץ, והאב כאילו ויתר גם על גן העדן המשותף של ילד/אב שלהם שלעולם יישאר בו חתום כגעגוע אל ימים אבודים. שנעזבו.

"... בניגוד לאבי, היא לא

מקריבה. שום דבר. פשוט לא

מסוגלת. כאילו חיה בצינוק,

לבדה בחדר שאין בו שום דבר

מיותר; לכן, על מה היא תוותר.

כשמבקשים ממנה משהו,

מרגישים כאילו ההקשה היא

לקרוע ממנה פיסת עור, חלק

מעצמה ובשרה - לא סתם

טובה. מרגישים ככה כי

זה מה שהיא מרגישה אי לכך,

אפילו הוויתור על הגירסה

שמחזיקה מעמד זמן כה רב, על

החילוץ המבורך מהקיבוץ, אותו

מיתוס על אודות הפיה הטובה

שהצילה את אבי, למזלו -

אפילו הוא לא היה עניין של מה

בכך אלא דבר גדול. למרות.

שאולי לא היה אלא תכסיס

שנועד למזער נזקים (כמו

לטעת אשמה עמוקה יותר);

מעין. עסקת טיעון, שלפיה היא אכן אחראית.

התעללה בו איזו איקוויזיציה,

שבמידה רבה היתה פרי

דימיונה. בכל אופן, זו היתה

הפעם הראשונה שבה היא

וויתרה, הקריבה, גם אם לא

התכוונה להקריב. ומצידי, זו

הפעם הראשונה שאיני משיב

לה כגמולה אלא שופט אותה

לגופה ולא לגופי, כמה מוזר איך

הבן הקשיש עדיין מטיח בה את

כאביו, טורח להוכיח כמה קצרה

היתה ידה וכמה קמצן הלב -

ומתוך חשש שגם בו דבק שמת

מהנכות הזאת, מכריח את עצמו

להיזכר בדברים שאותם לא

הצליח לשכוח.

(עמוד 132/3 )..."

     התיאור הזה הוא סובייקטיבי לגמרי, ומנקודת מבטו של ה"ילד" אייל מגד, והוא מודה שאינו כותב מפי אביו אלא מתוך תחושתיו שלו, מנקודת הראיה שלו יש סימביוזה בין השניים.

     הוא בטוח שאביו את חסר הטבע הפרוש שבו נהגו השניים לטייל, שחסר לו גן העדן הפרטי שלהם. ביושבו ליד מיטת חוליו של אביו הוא טוען שלא חש שהייתה קירבה בין השניים, טענה סותרת מעט את הטמיעה של דמות האב כפי שהוא בנה אותה לעצמו ובתוכו.

     כל כך נטמעים בנו זיכרונות ילדות והתמונות שנשארות חרותות מנקודת המבט הסובייקטיבית שלנו. מנפלאות נפש האדם

     מבחינה זו מנקודת המבט הסובייקטיבית של הכותב, הספר כן וחושפני עד כאב , אך יש בו גם גורם הקורא להתמודד עם שאלות קיומיות אוניברסאליות.

     כמעט ואין אבן שאינו הופך בשאלת הקיום, וכמעט שאין תבנית מוסרית בשאלה הזו שחקוקה בישראליות שאינה מזכירה לנו להתמודד עימה.

     לטעמי זו יצירת מופת נדירה וחד פעמית. אני מלאת התפעלות וממליצה לכל לקרוא בספר להתענג ולהתעמק בו.

     קשה לי להביא ציטוט לדוגמא שהרי כל הספר הוא מחרוזת פואטית ויש לי תחושה שאם אביא ציטוט כאילו קרעתי את המחרוזת

     ואולי רק ...

(מכיון שהקובץ גדול לתנאים של ישראבלוג, אפשר למצוא את הקטע כאן -

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=281593753589298&id=172455007836507&fs=5&focus_composer=0&av=172455007836507&eav=AfbZigg3bjrxTve-eYIiIHzcWmDJ8HKRvhcrvYIB-aUG31pWwNiLatpITDOs7AdZ8r8&ref=page_internal&paipv=1)

     ושוב -

     ממליצה בחום