B.logi

    בהמשך לפוסט* של שלי ב. בבלוג שלה 'אופוריה זמנית' על כיכר המדינה המוזנחת אני יודעת שמתוכננים לשם מגדלי ספירלה בגובה עצום, בנוסף לירק והעצים המתוארים בשיחזור - הם אמורים לפצות - ובינתיים הכיכר מוזנחת כמתואר אצל שלי, ואף אחד לא חושב, לא העיריה ולא היזמים, שכדאי ואפילו לבינתים לפנק אותה קצת, ואת התייר המזדמן, ואת התושבים סביב שזה הנוף שלהם.

     ואפילו שתקושט כיכר המדינה בירק אחרי השלמת המגדלים - אותי אישית זה לא יפצה. מאז ומתמיד סלדתי מרבי הקומות האלה שאמורים לגרד את השמים עבור האדם השאפתן. תמיד הם עשו עלי רושם אלים, כזה שמשתלט על פיסות התכלת ומסתירן, שגורם לצפיפות ומשתלט על הטבע

     גם את היוהרה שהם משדרים אני לא אוהבת, אני רואה בזה חוסר צניעות. כבר זמן רב אני עדה מחלון ביתי להתנשאות הזאת ולגימוד העצים העצומים והמפוארים האלה שהיו משאת נפשם של התושבים הראשונים. כל כך רצו הם לעצים האלה, שתלו וטיפחו ואולי חלק לא זכו לראות בפואר תפארתם, ועכשיו הנכדים, הנינים, צריכים לחפש את הטבע רחוק מביתם

     הם צריכים להיעזר במכאניקה של ההורים והסבים כדי לזכות בקצת שמים וצבע פריחה ולנעימת הציוץ המגוונת, כי הטבע העירוני הולך ומתגמד, הולך ונעלם, רק יונים עורבים ומיינות נשמעים בין צרימות העיר

     והאויר, אויר צח לנשימה, כמה יעיל ובריא החמצן שהירק והעצים פולטים, כמה זקוקים תושבי העיר לריאות הירוקות האלה

"שלי ב. כיכר המדינה

https://googlecoilsearchqd790d795d7a4d795d.wordpress.com/2019/04/22/%d7%9b%d7%99%d7%9b%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94/

     בסצנה הראשונה שנתקלתי בה ראיתי משפחה שאפשר היה מיד להבין שסביב שולחן האוכל מסבים 4 בנים ושתי נשים, כנראה נשותיהם. בראש השולחן אישה די מרשימה שניכר ששנים רבות של חיים השאירו בה את חותמם, שערה כסוף אך מטופח והיא מטיפה דברי חכמה. סצנה מבטיחה הסצנה הזו, גם הדברים שנאמרו בה

    את הדברים כבר שמעו המסבים שם מפי האב הגדול הנעדר. האמא הגדולה מציינת שהיא רק מזכירה אותם. לפתע מתחלפת התמונה, עריסת תינוק בלהבות כמעט כולה תופסת את המסך. ברקע נשמעות זעקות שבר. העריסה המתלהבת והמתעכלת במהירות עומדת במרכז חצר עירומה אך מדושאה. השרידים העומדים להתכלות מחוטבים,  מושקעים בעיצובם. הם מספרים שעריסת עשירים עתיקה היא

      מה יש בתמונת עריסת התינוק שמציתה את הסקרנות ומדביקה את העין למסך? שבבת אחת מעוררת שאלות היא דורשות תשובה מידית שהראשונה שבהם היא האם היה בה תינוק. את הסצנה מורחים לעינינו עוד קצת ולעוד כמה שניות הנראות כנצח נראים משתתפי הסעודה כבר עומדים מתבוננים בפנים חתומות אך המומות ועוד מספר אנשים כמוהם, לבושים בבגדים פשוטים יותר נראים בחצר, הם לא מטופחים כמשתתפי הארוחה, הם מיבבים וכבר ברור שאלו משרתים.

     אך לא, לא יקלו עלינו, לא יספרו לנו מיד את גודל הטרגדיה, האנשים 'הפשוטים יותר' מתחילים לדבר אבל הם רק שואלים מי שרף את העריסה ואיך זה קרה. משביב האדישות הזה אפשר להבין מכך שתינוק לא היה שם, גם אין זעקות שבר מחבורת המטופחים, אבל הסמליות שבכך לא מרפה מהסקרנות, ומתעוררות עוד שאלות הרות גורל שמשכיחות ממני שאני צופה רק בסיפור, בבדיון, ואני מרגישה שאני חייבת להיות בטוחה שאין בכך רמז מיסטי מבשר ומצד שני אולי כן ואולי בהמשך תספק העלילה את התשובה על כך והאם ההצתה היתה אמורה להצית במשתתפים מחשבות מסטיות במזיד ואולי את זהות המצית

     שבת בבוקר, מצוות מנוחה שורה עלי, והערוץ - ערוץ חדש ושמו 'הכלה מאיסטנבול' הסידרה הכי מדוברת בארץ. 'נכבשתי גם אני' אני אומרת לעצמי, הפרק 27 זה עדיין קרוב להתחלה אני חושבת, נכנעתי. המשכתי לפרק הבא, ולזה שאחריו שם הבנתי מי נגד מי, מי הקורבן ומי בעל העניין. בעלילת משנה אומללה מאגף המשרתים המאוהבת באחד הבנים האדונים המאוהב באחרת, עומדת להתאבד, שמעתי עוד משפט שווה ציטוט, ש'צריך לזרום כמו מים אחרת מעפישים' היא מנסה בכל זאת.    

     פארוק אמנם גבר מרשים ביותר, אבל אני מרגישה שהבנתי מה יתברבר שם בפרקים הבאים, האמא הגדולה מלמעלה מצאה קורבן מקרב המעמד הנמוך להפיל עליו מעקב על הקורבן (קורבנית, נו בכל זאת טלנובלה), לפארוק המרשים יש עוד קורבנית אפילו שהיא רופאה, יש לה ילד שלו אז גם הוא קצת קורבן כי הוא עוד לא יודע אבל כבר התאהב בילד בצירוף מקרים טלנובלי, ואישתו הכלה מאיסטבול, הקורבנית הראשית עדיין לא יודעת מכלום משתוללת לכל הכיוונים בהילולי אושר.

     הבדיחה על חשבונה, בספרות טובה כשהמספר והקורא שותפים למידע בדבר הקורבן הטבול בחוסר הידע שלו הוא מצטייר לקורא כנלעג. שם זו אירוניה. בטלנובלה משום מה מנסים לצייר את השותפות הזו כטרגדיה. אז או-קי, בפרק ה - 29 כבר הרגשתי שהבנתי ושאני יכולה לדמיין את הפרקים הבאים. אולי ארצה לבדוק אם צדקתי בפרק המאה וכמה, אולי ארצה לבדוק מה קורה עם האח המבגר שהולידה הסידרה פתאום לפארוק ואם יקבל חלק בירושה ואולי באמת יהיה אכפת לי למה נשמר הסוד ומי שרף את העריסה.

     אמנם גזרתי על עצמי להימנע מחדשות, אבל בפייסבוק (מה לעשות, חליתי, כנראה שבאמת לא לעולם חוסן ומצ'עמ -ם וחוץ מלצ'וטט בפייסבוק לא מצליחה כלום), אז, בפייסבוק צצים לי מבלי שאבקש הודעות כאלה ואחרות. עקשניות שאני מצליחה להתעלם ולשכוח מהן

     רק העניין הזה עם רותם סלע צץ שוב ושוב, ואלוהי הרשת לא מרשים לי להתעלם ממה אמר זה ולמה תוקפים אותה מסכנה. באמת לא נעים. לא הייתי רוצה שיתקפו אותי ככה, ואני חושבת לעצמי כמה דיעות כתבתי כאן ובעמותת ישראבלוג כשעוד פירסמו אותנו שם, אבל איש לא תקף אותי או את ידידי לישראבלוג בצורה הזו.

     ויש מפורסמים רבים שאומרים דברים פוליטיים, מהרהרים פוליטית בקול, מביעים דיעה ובכל זאת  לא תוקפים אותם באכזריות. בהחלט, יש לה החופש לומר מה שאמרה שלולא ההתקפות אפילו לא הייתי מתיחסת כי אני בצום אקטואליה - רק הכיעור שנהיה מזה מקומם אותי ואיני יכולה לשתוק. הייתי מצפה שגם הוד מפורסמותה (למה בדיוק?) תיקח בחשבון שאם כבר מעלים פוסט צריך להעלותו בזהירות בזהירות כמו שקיפודים מתנשקים.

     רצוי מאד לכבד בתגובתך את מושא דבריך, להראות לו שאתה מבין מה אמר ושאתה חושב אחרת, רצוי גם לא להשתמש בסיסמאות, לא לכתוב מהבטן כשהיא כועסת (לפי עדי ברקן גם כשהיא מקרקרת אז גם עליו התנפלו).

     רצוי ללמוד את הנושא לעומק לא להשתמש בסיסמאות שכבר שמענו ולהיזהר מאי דיוקים. כמו שאמרה R.G.B לה מגיע פוסט נפרד: לא לצעוק אם אתה רוצה שיקשיבו לך, לא לצאת לגשם בלי מטריה ולבכות שנרטבת. כן היא אמרה את זה, לא באותן המילים

      או כמאמר ההמון, לא לשחק באש אם חוששים להיכוות, או - מי שלא רוצה שתדבק בו אשפה שלא ינבור בה

     לפעמים אני חושבת שאולי כל ההתגרויות האלה מכוונות, כי כשהשיח התדרדר לאן שהתדרדר כל מחשבה עלולה להיות נכונה אפילו הקונספירטיבית ביותר

     אני מחכה לימים של טרום בחירות, כי רק דבר 1 טוב יש בבחירות, שכמה זמן, לפני הבחירות אסור לדבר פוליטיקה, והלואי ותגדל מכסת הימים האלה

_____________________________________________

*

https://www.cinema.co.il/event/rbg-%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%99%D7%93%D7%A8-%D7%92%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%92-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2-%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91/

     בזכות הפוסט האחרון של מניפה 'שלושה' * מעזה גם אני לנחות  בעזרת הבלוג על קרקע המציאות בשל שלושה משלי תוצרת עצמית.

     בבוקר יום ב' האחרון הוצאתי שלד של עגלת קניות מתוך עגלת קניות אחרת ( איך הם היגיעו למצב הזה ? כי מה לא עושים בשביל נכדים , כל אחד רוצה עגלה , ממציאים שלד , מלוים אותם עם כל הטראראם והקופסאות לאוטו , הם רוצים רק את 'הכחולה' מכניסים את הקטן לכחולה והגדול מוביל , הם מרוצים.

     בדרך חזרה הביתה מכניסים השלד לכחולה , לבינתיים ,  את הבלגן נסדר מחר) נחתכתי כהוגן מתחתית השלד כשהוצאתי אותו.  צריך לבדוק הטטנוס .

ברז.

     בדרך , עם העגלה השלמה בינתיים בכניסה לסופר עף לי גלגל מהעגלה השלמה . לא היה לי זמן להרהר ב'למה זה קורה לי ומה יש לעגלות נגדי הבוקר' והנה שני אנשים טוענים למומחיות המציאו לי פטנט ותיקנו

יופי.

     עכשיו לשים הקניות בבית לרוץ לבדוק הטטנוס . לא צריך טטנוס קיבלתי לפני שלוש שנים וזה תקף ל - 10 שאזכה , בדרך חזרה עברתי דרך השדרה , לפתע , בדיוק בפינה שליד מעבר החציה י - ם !  ים של יונים ! נוברות מתחת לגדר , נוברות השד יודע במה שהניחו להם שם נסוגותי משהו ועל קצות האצבעות ניסיתי לעקוף,

     אבל היונים ? לא ! הן בבת אחת התרווממו מעלי כמו ענן , אך בשקשוק כנפים, משק הכנפים פרע את שערי - אינסטיקטיבית שמתי ידי על ראשי כאילו זה יעזור במשהו והן - כהרף עין חזרו לנבור ניטעתי על מקומי המומה . צילמתי אותן למזכרת , חציתי את הרחוב בברכים רועדות אך ללא פגע , ללא "לשלוש של מזל" אבל בלב הולם ובתחושה של מה זה הבוקר המשונה הזה ?

     זה בטח סימן. החלטתי , אבל סימן למה ? הרי איני כזו שמחפשת סימנים וחיה על פיהם . ואם אני קוראת הורוסרופ אז רק בדיעבד ליהנות מהשטויות . 

      לא הצלחתי להירגע סיפרתי , סימסתי , קיבלתי חיזוקים , "היונים הן סמל השלום' אמרו לי. המצאתי לעצמי עתיד מזהיר .

נרגעתי .

     הסיפור במשך הזמן נדחק מתודעתי והנה בשל השלושה של מניפה - הוא כאן

* השלושה של מניפה :

https://kmomenifa.wordpress.com/2018/12/21/%d7%a9%d7%9c%d7%a9%d7%94/

הסיפור של הארוחות , הכסאות, הכביסות , ועוד כאלה שטחו אוזני מלשמוע , גרמו לי לתחושה לא נעימה של מיאוס , חוסר רצון להקשיב או להתמצא בפרטים שיש בהם מין תחושה של עליבות על עצם ההתעסקות בהם , חוסר טעם בשל חוסר עניין או תועלת , וגם רחמים ובושה בשביל מי שמתעסק בזה

     כשהתאוששתי מעט מהתחושות האלה מר דה ז"ה וו התערב פתאום כאילו סיפורים כאלה כבר שמעתי . זה היה מוכר טבול בטעם לא נעים שכזה של שמחה לאיד על קטנות . משהו ניסה להיחלץ משורשי זכרוני , אבל זה היה כל כך הזוי ושולי שהיה לי קושי להתמקד

     הנוקש על דלתות זיכרוני נטה בכלל לתחום הבידור , כזה שיש בו  שמחה לאיד לצרות של אחרים שמתפרצות במקומות הכי לא צפויים עד כדי גיחוך , וכשזה מגיע לבתי המשפט , בדלתיים סגורות למרבה המזל , מתפרסמת הפיקנטריה

     החלטתי לכן , לתת למוחי לבדוק ב'מוסיקה' , בתבניות של הדברים וכך אכן נזכרתי בציטוטים דומים מהמדורים האלה בעיתונות (במעריב מביא את סיפורים כאלה יונתן הללי )

     אלה הם בעצם קוריוזים של שולי החיים , קוריוזים של גירושין מבית המשפט לענייני משפחה אוי כמה שזה יצחיק אותם חשב לעצמו כנראה מחבר כותרת הפיתיון . מצפה מקוראים שיהנו בהנאת "לי זה לא יקרה" אבל אני אף פעם לא  צחקתי .

     תמיד ידעתי שסבל מסתתר מאחורי היחסים המקוקלים שפעם היו אהבה גדולה צר היה לי עליהם שאינם מסוגלים אחרת , שאינם מנסים גישור לליבון דברים בצורה מכובדת ומנומסת , וחששתי לילדיהם , פירות האהבה שפגה

     להלן "הרי את מגורשת לי" : מן העיתונות , משפטי הגירושין המוזרים ביותר בעולם :

האישה שהתגרשה מבעלה בגלל סטטוס בפייסבוק

הגבר שניקה יותר מדי

והזוג שרצה להתגרש בגלל מזלג

לי זכורים משפטים שפורסמו כמו 'היא אכלה שום. . . '

'היא ישנה בחדר אחר . . . '

'היא בישלה בכוונה מאכלים שאיני אוהב . . . '

'היא קנתה לעצמה יותר מידי נעליים . . . '

'הוא מזמין חברים בלי להסכים איתי . . .  ואני צריכה להכין . . . ולצאת מהבית . . . '

בהצהרות ההזויות הנ"ל איש אינו יוצא נשכר , ריגשות הטינה גוברות ואם יש ילדים שתלויים בתוצאות יש סבל

     יש לי תחושה שכל המדיה פרוצה ואין מתעניינים יותר בטוב , במאבק ברע , בין מותר לאסור . הכדאי והמכובד נשאר מוזנח בודד מאחור , הכל הותר , כולל כבוד האדם

    פרט לעיתונאים מסוימים שנלחמים כך על לחמם , המרוויחים היחידים מהטפשוטת הזו הם עורכי הדין , שכמו רופא שינים נלהב יעודד ב'תנו לו בשינים' להשיג לקוחות .

  ועכשיו מששמתי את ליבי לדמיון המנייריסטי החיצוני בהתנהלות בדיני המחוזות והכביסות (פעם זה היה חלב וגלידות , היה גם סיפור על מיטה בטיסות) שרק בית המשפט מהווה גורם משותף דומה בצרמוניה הזו , אני חשה שאיש לא ינצח כאן , הרבה לכלוך יתפזר במרחב הציבורי שלנו והילדים בתמונה השניה הזו הם אנחנו האזרחים השוחים במדמנה הזו

     אני מקווה שאיננו עומדים להפסיד בגדול , בעיקר להפסיד כבוד עצמי , הרבה הרבה כבוד עצמי , ואין ילד שיתקע אצבע בסכר לעצור את ההחלקה במדרון