אופטימיות - דרך חיים?

נעצרת מדיי פעם, חושבת ותוהה, מודה על כל רגע. חיוך קטן, תשומת לב, הנאה.

להגיד תודה על מה שיש.

אבל הדברים הקטנים האלה באים ושוברים מבפנים.

הכאב מחלחל, הדמעות מציפות.

הקנאה... מנצחת את הפרגון שעומד על קצה הלשון, שוברת, גורמת לי למעוד.

אין אנרגיות, אין כוח.

מתי כל זה יסתיים?

הרגעים והתהיות "מה תפקידי כאן?" - הכל חוזר, שוב. העצב, הדכאונות... דיי.

פסימיות - זו דרך החיים שלי, וכנראה שאף פעם לא תשתנה.