עבר הרבה זמן,כמו בכל פעם,מאז הפעם האחרונה שבה כתבתי פה.
גם אין לי זמן כל כך,גם אין לי כוח,וגם מרוב תסכול וייאוש פשוט כבר אבד לי כוח להרבה דברים,הכתיבה,זה אחד מהם.
התקופה האחרונה,פשוט מדכאת,מתסכלת,אין לי כוח לכלום,בין אם זה לקום בבוקר או בין אם זה ללכת לישון בלילה,אני מרגישה כאילו תלויה בין שמיים לארץ ואין בזה שום טעם.
זה לא שחסרים דברים שיגרמו לי לאושר,יש לי חבר,שאני אוהבת ושככל הנראה,אוהב אותי חזרה.
הולך לי טוב בלימודים,עם המשפחה הכל מעולה,יש מסביבי אנשים שאוהבים אותי ושכיף להם איתי,גם עם העבודה אני איך שהוא שורדת בגלל חלק מהבנות החמודות שזה באמת תענוג לעבוד איתן ולהעביר איתן משמרת.
אבל לפעמים קורה,שרק דבר אחד,יכול למחוק את הכל פשוט.
אין לי כבר כוח להילחם.
ה' יודע כמה ניסיתי לא לאבד תקווה
כמה ניסיתי להיות אופטימית
כמה ביקשתי שיחזק אותי והתחננתי שלא ייתן לי להישבר ולהרגיש את מה שאני מרגישה. אבל מסתבר שזה פשוט בלתי אפשרי.
זה כבר זר.
זה לא מרגיש כמו פעם.
פתאום לחשב כל מילה,כל שיחה,פתאום לתהות האם אפשר לשאול משהו,שפעם לשאול היה דבר בנאלי בשבילי.
הכל פתאום שונה....
המרחק הזה....באמת שבר אותי.
אז אולי אחרים היו לא נעלבים,אולי אחרים לא היו נשברים כמוני,אבל אני,עם כל הרגישות שבי,לא הצלחתי לעשות כמו אותם אנשים.
נשברתי,נפגעתי וכן,גם עייפתי.
אני לא חושבת שמגיע לי,שיגרמו לי להרגיש כל כך אשמה כשלא ברור לי מה עשיתי,ואם עשיתי,אני באמת רוצה לדעת מה עשיתי לא בסדר בשביל לתקן.
פתאום ההרגשה הזאת של להיות לא רצויה.
הרגשה של זרות.
שפשוט כבר לא אכפת ממני.
וזה בסדר....אני מניחה שדברים כאלה פשוט קורים... :\ אפילו שזה ממש כואב,לא נעים ומתסכל ומייאש.
זה מצחיק...כי זו כבר פעם שנייה בחיי שבנאדם ספציפי מאבד את כל האכפתיות שהייתה לו כלפיי פתאום....נחמד לא?
זה מצחיק עד כמה שזה בולט עליי,שפשוט אבד בי המון כוח,שאני פשוט מתוסכלת,אפילו אמא שלי שמה לב לכמה זה בולט.
אין לי כוח אפילו לחלוק את זה עם מישהו,מרוב שאני כל כך עייפה ומתוסכלת.
אני לא זוכרת באמת מתי הרגשתי כזה תסכול,וכזה עלבון עמוק,אולי זה אפילו לא עלבון,אולי זו האכזבה מכל המצב הזה,מצב פשוט מוזר,קשה לי כל כך להתמודד איתו.
כל כך קשה לי,שדברים מסוימים כבר לא מרגשים אותי כמו פעם. לפעמים אני כל כך נכנסת למשהו שזה משתלט על דברים אחרים.
אני כבר לא מתגעגעת כל כך לחבר שלי
הרצון לראות אותו לא כמו שהוא היה פעם,ולא כי אני לא אוהבת אותו,אני כן,אבל...אני כל כך עצובה...שפשוט זה מכפה על כל שאר הרגשות שיש בתוכי,והם נדחקים,ואני נהיית אדישה.
אוף...
ה' תעזור לי. אני לא רוצה לכבות שוב,לא רוצה שוב להרגיש כאילו אני תקועה בתוך חור שחור.
הלוואי שזה יעבור,פשוט הלוואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
