זה, אלא מה?

שומע משהו? אני עצבנית.

לא סתם עצבנית. Downright bloody furious. כי אתמול בלילה קלטתי משהו, והיום הלכתי לבדוק אותו וגיליתי שכנראה צדקתי. ואין לך מושג כמה אני כועסת כרגע.

אני לא כותבת לך הרבה כאן, מהסיבה הפשוטה שאין לי הרבה מה להגיד לך. מר ג' שאני מדברת איתו בדרך כלל אמנם נמצא בראש שלי, אבל הוא לפחות תומך ומבין ו, oh, tiny detail, מוכן להכיר בטעויות שלו ובכמה שהוא פגע בי, וזה כבר התחלה טובה יותר ממה שקורה מולך. וזה לקח הרבה מאוד זמן להגיד למצב שבו אני יכולה להפריד אותך האמיתי מהאדם שאני זוכרת מלפני שבע שנים (והרבה מאוד ויכוחים עם המטפל שלי), אבל אחרי משהו כמו שלוש שנים הפנמתי סופסוף את זה שהאדם שאני מכירה כבר כנראה לא קיים, כי אנשים משתנים וזה טבעי. זאת הסיבה שבמשך חודשים נמנעתי מלהתקרב לביה"ס, כי אם אני אראה אותך ותדבר איתי כאילו הכל כרגיל אני עוד אתפתה לחשוב שאתה עדיין האדם שאני זוכרת, וזה לא נכון.

אני יודעת את זה עכשיו.

ובגלל זה גם כמעט שלא כתבתי לך האמיתי כאן הרבה. היה את זה, בתחילת י"ב, והיה את זה, בשנה שעברה, והיה את המכתב שמתחיל את הפוסט הזה (AKA זה). זה הכל. שלושה פוסטים, שלושה "מכתבים". אף אחד מהם לא נכלל בספירה של המכתבים שלי (ברשימה בצד); אלה שלושה מכתבים אלייך מול 223 שכתבתי לאדם שהכרתי. לאדם שאני אוהבת. למר ג' שלי.

אבל זה לא קשור אליו, כמו שמה שכתבתי במכתב הקודם לא קשור אליו. הוא קשור אלייך.

ביום שעברתי לפה שיניתי את המספר שלי בוואטסאפ, בהתאם לסים החדש. ואתה יודע מה הדבר היפה בלשנות את המספר שלך בוואטסאפ? בחלק מהמקרים אתה מגלה מי שמר את המספר שלך.

זה לא עובד אצל כולם, obviously. הרבה אנשים פשוט פותחים את תמונת הפרופיל והabout לכולם. אבל הרבה אנשים גם מאפשרים רק לאנשי הקשר שלהם לראות את זה. ומה שקרה זה שתוך שלוש דקות מהרגע ששיניתי את המספר, חצי מהתמונות של האנשים שהיו ברשימת הצ'אטים הפתוחים שלי נעלמו. וזה היה נורא מצחיק לראות את זה - והרבה יותר חשוב מזה, זה הראה לי שהייתי משמעותית עבור כמה אנשים, מספיק בשביל שהם ישמרו עדיין את המספר שלי, כמו שאני שומרת את שלהם. אתה יודע כמה אני בטוחה שאני חסרת משמעות (את זה אני מניחה שאתה עדיין זוכר, אפילו עם כמה שאתה מנסה לשכוח שהייתי קיימת); לראות את זה היה so-heartwarming-I'm-in-tears.

אבל לא בגלל זה אני כותבת לך את זה.

עשיתי את זה לפני שבוע ויום וחצי בערך, בערב שהגעתי למלון. הרבה מהמספרים הישנים שהיו לי באנשי הקשר לא היו כתובים עם הcountry code; כשהייתי בחטיבה/תיכון נסעתי פעם, אולי פעמיים בשנה, אז לא באמת טרחתי להוסיף את זה למספרים. גם עכשיו אני לא בהכרח עושה את זה כשאני מכניסה מספרים של אנשים ישירות לזיכרון, אבל היום הרבה פעמים יוצא לי להוסיף אנשים דרך וואטסאפ או כאלה, וכל האפליקציות האלה כן מוסיפות את ה+972 המוכר והאהוב. בהתחלה לא טרחתי להוסיף אותו למספרים ישנים, כי אמרתי שעם הרוב אני גם ככה לא מדברת, ולמעט שאני מדברת איתם אני אוסיף את זה בעצמי. ואז ראיתי את המספר שלך.

ובהתחלה חשבתי לעצמי שאין טעם, ואז חשבתי שזה לא מזיק, וראיתי משהו. וכשעשיתי את זה בשבוע שעבר חשבתי לעצמי, "huh אז משהו השתנה". ורק אתמול בלילה עברה לי תיאוריה בראש, והיום החלטתי לבדוק אותה.

עכשיו, אני יכולה להבין למה עשית את זה מלכתחילה. באמת שאני יכולה להבין. זה היה ניסיון לשים גבול, נכון? זה היה הרעיון. אני יכולה להבין את זה. זה אותו הסיפור של פעם - הנחת שמדובר בבנאדם בוגר ואתה פשוט צריך לשים גבולות נוקשים יותר. הייתי צריכה לעשות את אותו הדבר השנה, אז אני בהחלט יכולה להבין את זה.

רק שזה תסמין של בדיוק אותה הבעיה, וזה מעצבן אותי.

ואתה יודע מה עוד מעצבן אותי? זה שמעולם לא טרחת לשנות את זה.

אני לא יודעת, אולי אני המוזרה פה. אולי אנשים רגילים פשוט חוסמים/משתיקים/מסננים אנשים ושוכחים את זה לשארית חייהם. אני לא עושה את זה. אני עוברת על הרשימות האלה מדי פעם, כדי לראות אם משהו השתנה ואם אני מוכנה לשמוע מאנשים. זה כבר קרה. היתה תקופה די ארוכה שחסמתי אותך אפילו, אחרי שעקבת אחריי באינסטגרם בטעות. אולי אנשים נורמלים לא עושים את זה.

אבל ממך ציפיתי ליותר. וניחא אם זה היה סתם משהו, אבל זה נוגע בדיוק לאותו הדבר כמו כל מה שקרה בינינו. אן הילדה הקטנה שצריכה נואשות הורה וההורה היחיד שהיא מצאה (או ליתר דיוק, שמצא אותה) מסרב להכיר באחריות שלו כלפיה. מסרב להכיר בזה שהחזרה השיטתית שלי אלייך נובעת מזה שאתה נתת לי משהו ואתה לקחת אותו בצורה פתאומית ובלי הסבר, ועכשיו אני אמורה להסתדר לבד עם הבלגן שהשארת. וכל פעם שאני מתווכחת איתו על זה אני אומרת שלא ידעת שאני ילדה קטנה, ושלא יכולת לדעת, אבל... עם כל צורה שבה אתה ממשיך להתנהג כמו ילד קטן, אני מתחילה לחשוב שזה לא עניין של ידיעה וחוסר ידיעה. כי אני בטוחה בזה שלא ידעת אז, כשהתחלנו. כמעט בטוחה. אני אפילו יכולה להאמין שלא ראית את זה כשהמשכתי לחזור אחרי שסיימתי תיכון. אבל זה עדיין תסמין של בדיוק אותה ההתנהגות. אם זה להסתכל דרכי, או אם זה להגיד לי שאנחנו לא יכולים לדבר או שאני באה יותר מדי, או אם זה להגיד שאני לא יכולה לחבק אותך יותר. זה הכל חלק מאותו הדבר.

אבל העניין הוא כזה: עכשיו יכולת לדעת. אתה עדיין יכול, כשאני ארגיש שאני מסוגלת בכלל לדבר איתך. כל מה שאתה צריך לעשות זה להקשיב. כי אתה יודע שאחרי שנמנעתי מלהתקרב אפילו למרחק קילומטר ממך במשך חמש שנים, אני לא הייתי חוזרת בשביל להמשיך מאותה הנקודה. ואם לא פניתי אלייך עד עכשיו זה מסיבה מסוימת. ואם אני לא אפנה אלייך, זה גם מסיבה מסוימת. ואם אני כועסת עכשיו? וול, לזה תמיד יש סיבה. ולשם שינוי אחרי חמש שנים של ויכוחים אני יודעת שהיא אפילו מוצדקת.

And here's the real kick: אפילו עם כל מה שהיא עשתה לי, אפילו עם הגבולות ששמתי לה - ושמתי לה - גם אז לא חסמתי אותה. לא בטוויטר, לא באינסטגרם, לא בiMessages ולא בוואטסאפ. אפילו לא עשיתי unfollow ברשתות החברתיות עד שהיא החליטה שזה נגמר סופית עבורה במרץ (לפני הגבולות ולפני שהיא חזרה שוב). כי אני יודעת שיש לה בעיות. והבעיות האלה גדולות יותר ממני. אני לא פסיכולוגית; אין לי שום דרך לעזור לה. אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להבין למה היא מגיבה כמו שהיא מגיבה. וזה לא אומר שאני לא אשמע את מה שיש לה להגיד - אפילו אחרי כל השנה-מהגיהינום הזאת. כי אני יודעת שהיא צריכה אותי. ואני מוכנה אפילו להיות שם בשבילה, מרחוק. וזה עוד קשר מאוד שונה ממה שהיה בינינו, כי הוא היה שיוויוני, ומה שהיה בינינו ממש לא היה. אתה היית המבוגר. אתה היית האחראי. אני לא חייבת לה את זה, כי היינו שוות; אבל אתה ועוד איזה חייב לי את זה. זה המינימום שאתה חייב לי.

"תתעלי עליי ותפתחי את העיניים כבר בצעירותך", כתבת לי פעם? וול. פתחתי את העיניים. ראיתי את היופי שיש במין האנושי (בזמן שהוא דפוק לחלוטין, אבל מה לעשות, ככה זה). ראיתי את הכאב שאנשים מסתובבים איתו. ניסיתי ואני עדיין מנסה להבין את מי שסביבי, את מי שאני בקשר איתו; אני מקבלת את הבעיות שלהם וסולחת על השגיאות שלהם אפילו יותר מאשר לשלי. ואיפה אתה עכשיו, מר "You're seventeen and I'm pushing forty"?

כי פה אני.

הערה (22:54):

הציטוט האחרון הזה? Cheap shot. אני יודעת. אבל אתה יודע מה? דיברתי איתו על זה והוא אמר, ״לעשות לך את זה [מה שהמכתב הזה מדבר עליו] זה להגיד לך שוב, בעוד צורה, שאת לא בסדר״. וזה בדיוק העניין. אמרת לי יותר מפעם אחת שלא הכל באשמתי, אבל כל ההתנהלות מול ה״תלותיות״ שלי? היא אומרת בדיוק ההפך. And by heaven, I have every right to be angry. ואפילו לכתוב cheap shots כאלה. זכותי. 

אחרי הנזק שגרמת, זכותי גם להגיד הרבה יותר מזה. ואני לא, כי עדיין אכפת לי ממך. אבל את זה לא היה אכפת לי להגיד, ועדיין לא אכפת לי להגיד. ואם יש לך בעיה עם זה אתה יודע בדיוק איפה אני. 

זוכר את היום ההוא במרץ? הייתי בפאניקה ולקחתי משהו נגד החרדה וזה קצת גרם לי לאבד את העכבות ולהגיב בצורה שכנראה לא הייתי צריכה להגיב כמו לכעוס עלייך בסמסים כי הלכת הביתה למרות שאמרת שנעבור על החומר למבחן? אז עכשיו מרגיש לי די דומה, למרות שבסך הכל לקחתי אקמול צינון לילה אבל אני גם ככה לא ישנה טוב מאז שהגעתי לפה אז זה כבר פחות או יותר ממסטל. לא שזה משנה יותר מדי כי אתה האמיתי בכל מקרה בחיים לא תקרא את זה אז מותר לי לדבר שטויות ולכתוב דברים שהם כנראה לא הגיוניים בכלל.

למרות שזאת לא הסיבה *היחידה* שהגבתי ככה אז. זה כי הייתי צריכה להיות טובה מספיק ולהיות טובה מספיק זה להיות מושלמת ואם אני לא מקבלת את ה100 שניסיתי להשיג כל החצי הראשון של השנה אתה תהיה מאוכזב או שתכעס עליי ושנינו יודעים הרי מה קורה כשאבא כועס עליי. וזה לא משנה שלא היית מאוכזב או כועס - אני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת את זה - אבל הייתי חייבת להיות מספיק טובה. וזה הכל בראש שלי והיית מבין אם היית יודע באיזה משפחה גדלתי אבל too late for that, אה? (ואז נכנסתי ללחץ ובסוף זה היה אחד המבחנים הגרועים שלי אבל ה100 במתכונת/בציון הגשה שימחו אותי אפילו יותר משהראיתי לך ועד היום אני גאה בציון הסופי הזה יותר מאשר בכל שאר הציונים מלבד מתמטיקה.)

טוב רגע תתרכזי אן.

למה אני כותבת לך? כי אני פאקינג מתגעגעת. לא הבנתי כמה התגעגעתי אני מתגעגעת לקול שלך עד שחפרתי אתמול בלילה סרטונים ישנים ושמעתי את הקול שלך וראיתי את החיוך שלך וחשבתי לעצמי כמה שזה מדהים שמצד אחד ממש בא לי להרביץ לך ומצד שני אני פשוט כל כך אוהבת אותך. וזאת לא הפעם הראשונה שאני רוצה להרביץ לך - אפילו שלחתי לאחיך פעם הודעה שבה ביקשתי שהוא ירביץ לך - וזה מגיע לך אחרי כל מה שקרה, אבל אוף, אני מתגעגעת אלייך, דביל. אני חושבת שלא באמת הבנתי כמה עד אתמול. אני מתגעגעת לדרך שהיית מגיב כשהיית רואה אותי, עם החיוך הזה ו״מה נשמע״ והעיניים שלך מתמקדות בי ולשלוש דקות אני יודעת שאתה איתי. אני מתגעגעת לקול שלך, ולשלווה הזאת שהשרית סביבך, ולדרך שבה אתה מדבר והולך ומתנהג, ולכוסות קפה האינסופיות שכמעט תמיד היית מביא לשיעור כי אתה לא מספיק לשתות בהפסקה ולתיק שלך שאתה תמיד מסתובב איתו ולטלפון בכיס האחורי ולמשקפי שמש שאתה לא מסתובב בחוץ בלעדיהן, ולחיוך שלך, ולכתב שלך, ולדרך שתמיד אבל תמיד יש לך זמן לתלמידים שלך. אני מתגעגעת למראה של תלמידים שמלווים אותך מכיתות / לכיתות כי הם חייבים לדבר איתך על משהו וכל כך קשה לתפוס אותך ברגע פנוי, ולצליל של ההליכה שלך, ולאיך שבזמן מבחן אתה עובר בין תלמידים ועונה לשאלות בשקט בשקט ועומד כל כך קרוב לתלמיד שאתה מדבר איתו כדי לא להפריע לאף אחד אחר (או שאף אחד אחר לא ישמע מה יש לך לענות כי זה מבחן), ולדרך שאתה נשען על הקיר עם רגל אחת מכופפת והנעל שלך על הקיר, ולטי שירטס שלך שבאיזשהו שלב כבר הכרתי בע״פֿ, ולרוגע שלך כשאתה קורא ספר, ולאיך שאצלך בכיתה כמעט תמיד יש שקט כי כולם מכבדים ואוהבים אותך, ולערימה של טלפונים על השולחן שלך עם תחילת שיעור כי היו כמה תלמידים שלא יכלו לעזוב את הטלפון אז הם היו צריכים להשאיר אותו אצלך, ולקלמר שלך וליומן שלך (מי בכלל עוד עובד עם יומנים), ולזיכרון שלך (איך בכלל אתה זוכר ציונים של תלמידה אחת מתוך כל הכיתות שלך איך), ולהומור הציני-משהו שלך שמתחבא עמוק מתחת לפני השטח כי אתה כל הזמן כל כך רציני אבל הוא שם ואני יודעת שהוא שם כי תמיד נתת לנו - השכבה הראשונה שלך - לראות אותו.

ואני יודעת - אני יודעת - שלא הייתי בכיתת החינוך שלך ומה שכתבת בספר מחזור (קראתי את זה שוב קודם) היה מיועד להם, אבל... מה שהיה בינינו, זה היה לא פחות משמעותי, נכון? תמיד היה לך זמן בשבילי, ותמיד היה לך חיוך בשבילי (למרות שאתה לא אדם חייכן), ותמיד היה לך אכפת מה קורה איתי, אפילו בי״ב כשכבר לא הייתי תלמידה שלך. וכשהזכרתי את זה כשישבנו לדבר בסוף י״ב הבנת כשאמרתי שככה בערך אני מרגישה, ולא אמרת לי שאני עוד צעירה או שאני לא מכירה את זה. כי אני מבינה. ושש שנים מאוחר יותר עדיין אין לי מילים לתאר את מה שאני מרגישה, ואני עוד יותר מתגעגעת ללראות ולשמוע אותך בביה״ס, אפילו מרחוק (״הפרצופים המעוכים שלכם״, זוכר?).

ואתה יודע מה? אני מתגעגעת אלינו. לאיך שניהלנו שיחות שלמות בדקות כי הבנו מה הבנאדם השני אומר, ולאיך שתמיד ראית אותי וידעת איך אני מרגישה, ולאיך שידעתי - ואני לא חושבת שנתת לעוד הרבה תלמידים לראות את זה - מתי אתה עייף או מתוסכל או שסתם אין לך כוח. לאיך שתמיד היה לך חיוך בשבילי, ותמיד ידעת מה הדבר הנכון להגיד [וול, כמעט תמיד, אבל תמיד ידעת מתי ללחוץ ומתי לתמוך, וזה מה שחשוב], ולאיך שפינית לי זמן גם כשלא היה לך כי ראית כמה אני צריכה אותך. אני מתגעגעת לבנאדם שדאג לי ותמך בי והחזיק אותי והיה הורה עבורי ביותר דרכים משאני יכולה בכלל להסביר. גם אליו אני מתגעגעת.

אבל אני חושבת שהפעם זה לא רק סביב מר ג׳ שלי. זה סביב הכל. הג׳ינסים והטי שירטס והשיער הקצוץ שרמז לי מתי נהיה לך חם מדי והסתפרת קצרקצרקצר והתיק שלך (שעד היום אם אני רואה מישהו עם תיק דומה אני קופצת) והכוסות החד פעמיות (שלפעמים שמת בפח ולפעמים זרקת כאילו זה כדורסל) והמשקפי שמש והתגובות שלך לתלמידים ואיך שצחקת איתנו ודיברת איתנו על כל מיני דברים (ממוזיקה לטלוויזיה לכדורסל) ואיך שכמעט שלא ישבת בשיעור אבל אם ישבת זה היה על השולחן ודיונים באמצע שיעור (כי חשבנו שיש לנו זמן עד הבגרות אז למה לא) ואיך שכשאתה ממהר אתה מדלג על מדרגה אפילו אם אתה צריך לעלות ככה שתי קומות ואיך שהיית מגיע מוקדם בבוקר גם אם אתה לא ממהר לשיעור ופשוט... אתה.

אני מתגעגעת אלייך, אתה יודע? ולראות את הסרטונים האלה, לשמוע את הקול שלך... זה הזכיר לי כמה באמת אני מתגעגעת.

ואל תבין לא נכון, עדיין בא לי להרביץ לך בגלל הנזק שגרמת, אבל... אני יכולה גם לכעוס עלייך וגם לאהוב אותך.

אני מתגעגעת אלייך, ואני מתגעגעת לאחיך, ואני מתה לדבר איתכם שוב. לא יודעת אם יהיה לי את האומץ כשאני באה לבקר בינואר (או אם בכלל מערכת החינוך תעבוד אז), אבל... יש מעט מאוד שאני רוצה כרגע כמו שאני רוצה לראות אתכם ולדבר איתכם. ואני מניחה שזה אומר הכל.

ֿ

אן.

אני לא יודעת איפה אנחנו אחרי שלוש שנים של שתיקה מצדי. אני לא יודעת איפה אנחנו עכשיו כשאני אפילו לא יודעת מי אני. אני לא בטוחה שבכלל ידעתי איפה אנחנו עוד לפני שנעלמתי, אז בטח שעכשיו אין לי מושג. וזה שבכלל ענית להודעות שלי והוספת את המספר שלי אומר משהו, אני מניחה, אבל אני מפחדת מדי בשביל לחשוב על מה שזה אומר כרגע.

אני לא רגילה שלוקח לי כל כך הרבה זמן לחשוב מה לענות להודעה שלך. אני לא אוהבת את זה. אני מתגעגעת לזה שאני פשוט אומרת מה שאני חושבת, בלי להסס ולבחור מילים ולבלות חצי יום רק בלחשוב על איך לענות לדברים הכי שגרתיים, ואתה מגיב למה שרלוונטי או למה שבכלל יש מה להגיב אליו. אני מתגעגעת לזה שאני נותנת לעצמי להיות ילדה קטנה איתך כי אתה האח הגדול שלי ואני יכולה לסמוך עלייך שתישאר גם אם אני אהיה הכי ילדותית או הכי כואבת ורצינית בעולם.

כשאמרתי לו אתמול מה עניתי לך על השאלה שלך, הוא אמר שזה מדויק (זה מה שאני אמרתי) ולא מדויק. שאלתי למה לא מדויק, והוא אמר שזה לא משקף כלום ממה שאני רוצה להגיד לך.

Sounds about right.

חשבתי על זה אתמול הרבה, כשניסיתי לחשוב איך לענות. כשניסיתי להבין למה בכלל לוקח לי כל כך הרבה זמן לענות לך. וחשבתי לעצמי, 'זה בטח תוצאה של זה שנעלמת לשלוש שנים שבהן פחות או יותר ניסית להרוג את עצמך ואיבדת כל שביב של ביטחון עצמי שהיה לך'. האח המעצבן שלך פגע בי בצורה רצינית; אני מניחה שעשיתי את מה שהייתי חייבת לעשות בשביל להגן על עצמי. לנסות לא להיות קיימת. להתרחק מכל דבר שמזכיר לי חיים, או אותו. זאת התקופה שממנה יש לי הכי פחות מכתבים אליו פה. ניסיתי לשכוח.

רק עכשיו אני מבינה באמת כמה איבדתי בשלוש השנים האלה. אני כל כך מצטערת על זה. אתה לא יודע כמה.

והייתי רוצה להסביר לך כמה דברים (למרות שיחסית מעט, כי אתה יודע על המשפחה שלי, למרות שלא לעומק, ועל הצד הילדותי יותר שלי), אבל מה שבאמת הייתי רוצה להגיד זה, אני מתגעגעת אלייך. אני מתגעגעת להומור שלך ולקלילות שלך ולתובנות שלך ולאכפתיות שלך ולראש שלך שמסוגל לעקוב אחריי ומבין אותי ומכיר אותי טוב כל כך. אני מתגעגעת לאח הגדול שלי.

אתה חושב שתוכל להיות האח הגדול שלי שוב? 💔

חלמתי עלייך הלילה, ואז התעוררתי והמחשב שלי עשה לעצמו ריסטרט (אני ממש חייבת למסור אותו לאפל לתיקון), והסתכלתי קצת על כמה דברים ישנים, ונתקלתי במכתב הזה. ואז מצאתי את עצמי תוהה איך יכול להיות שטעיתי בכל כך הרבה.

זה נכון שבמובנים מסוימים אתה הכרת אותי יותר טוב מאחיך. אני לא חושבת שהגעתי איתו לאותו העומק שהגעתי איתך אז; גם כי זה היה סוג אחר של קשר וגם (לפחות זה מה שנראה לי כרגע) כי הוא כנראה היה מנוסה מספיק בשביל לא להיכנס לשם. וזה בסדר. זה עדיף ככה, אפילו. זוכר שכתבת לי אז שנכון שאני מחייכת יותר כשאתה רואה אותי, אבל במיילים אני עדיין קודרת? לעומק הזה לא הגעתי עם אחיך.

אבל טעיתי כשהנחתי שהפן הילדותי שלי הוא פחות עמוק. מה שאומר שבמובנים מסוימים, MIG הכיר אותי הרבה יותר טוב ממך.

חשבתי על זה לא מעט בשבועות האחרונים, האמת. חשבתי על מה שהייתי רוצה להגיד לכל אחד מכם על כל מה שהבנתי בשנתיים האחרונות, וקלטתי שבעצם יש לי הרבה פחות להסביר לו. ואז חשבתי על מה הייתי אומרת לך, וכל משפט שני שלי היה "MIG יודע/ראה את זה אבל אתה לא..." (בצורות שונות, אבל זה היה הרעיון הבסיסי). ואתה יודע מה הבנתי עכשיו (טוב, קודם, אבל חיכיתי שישרא יעלה שוב) כשקראתי את זה? שאיתו נתתי לעצמי להיות הילדה הקטנה שאני באמת בצורה שאיתך לא נתתי לעצמי להיות.

אתה מבין, חלק ממה שהבנתי בשנים האחרונות זה שאתם הייתם המשפחה שלי בצורה שהמשפחה האמיתית שלי לא יכלה להיות. שלי אף פעם לא יצא להיות ילדה - לא באמת - בבית, ושהרבה ממה שקרה עם שניכם נובע מזה בשסופו של דבר הייתי ילדה קטנה שצריכה מבוגר אחראי. אתה תפסת את תפקיד ההורה, למרות שלא התכוונת; הוא היה האח הגדול שלי (והוא כן התכוון). ואני מניחה שבאיזשהו מקום, בגלל ההתנהגות של אבא שלי והצורך שלי להרשים דמויות סמכות, לא יכולתי לתת לך לראות את הילדה הקטנה הזאת.

רק שעכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה שגם זה לא בדיוק נכון. 

כי זה מה שחשבתי אז, נכון? שהצד הילדותי הזה זה פשוט דרך לברוח ממה שאני מרגישה או מלהיות בוגרת. ובאיזשהו מקום זה נכון (אני עדיין עושה את זה לפעמים, כמו עם ההיצמדות למר ג' הדובי בימים האחרונים), אבל באיזשהו מקום זה גם לא נכון. כי האמת היא שזה גם חלק משמעותי ממני שבמשך שנים ניסיתי להתעלם ממנו כי לא יכולתי להיות ילדה - כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי. אז חשבתי שזאת בריחה, ובגלל זה לא רציתי שתדע את זה; היום אני יודעת שהבריחה היתה ההתעלמות מהחלק הזה שבי.

ואיתך... איתך לא יכולתי להרשות לעצמי להיות הילדה הקטנה הזאת. אולי כי חשבתי שזאת בריחה, ואולי כי רציתי להרשים אותך, ואולי (בשלב שבו נכתב המכתב ההוא) כי כבר הלכת ולמדתי מזה שאני לא בסדר (מזכיר לי את לוציפר בעונה השנייה: "because you're my father. And you rejected me"). ואיתו כן. איתו יכולתי להתלהב מטושים ולהחזיק צעצועים ולשחק Plants vs Zombies על האייפד באמצע שיעור באוניברסיטה (סיפור ארוך). הוא היה האח הגדול, אז יכולתי להרשות לעצמי להיות פחות בוגרת לפעמים ויותר הילדה שצריכה עזרה. יכולתי להרשות לעצמי להישען עליו ולבכות מולו בצורה שלא יכולתי איתך (למרות שכן חלקתי איתך דברים כבדים ועמוקים, אל תבין לא נכון).

וזה מצחיק כי עכשיו אני מתחילה להבין שאי אפשר להבין לגמרי את מי שהייתי מולך בלי להכניס למשוואה את מי שהייתי מולו. אותו חלק שחשבתי שהוא ילדותי ומטופש ופחות עמוק. לקח לי בסך הכל שבע שנים להבין את זה, אה?

On a side note, זה מוכיח שצדקתי במה שאמרתי בנוגע לזה שלא ראית את החלק הילדותי שלי. התווכחתי איתו על זה הרבה (לא עם אחיך, עם המטפל שלי), והוא כל פעם אמר שהוא זיהה שאני ילדה ברגע שנכנסתי, ואתה היית אמור גם לזהות, ואני כל פעם אמרתי שלך אין את הניסיון שיש לו ומאיפה בדיוק היית אמור לדעת אם אפילו אני לא ידעתי, וכל ויכוח כזה נגמר בזה שאף אחד לא שינה את דעתו (איזה בזבוז זמן). אבל עכשיו אני מבינה שהקפדתי במיוחד להרחיק ממך את החלק הזה שבי. זה נכון שזה נמצא בסאבטקסט של בערך כל מה שכתבתי לך, אבל אני חושבת שקשה לזהות את זה אם אתה לא (1) מטפל / מתעסק בברה"ן או (2) עברת את זה. אני רואה את זה בדיעבד, אבל זה כי אני מבינה הרבה יותר טוב את החיים שלי עכשיו. אני לא חושבת שהיתה לך דרך לדעת את זה בלי להיחשף לחלק הזה שבי.

וזה נכון שנתתי לך לראות קצת יותר מזה ברגעים קטנטנים אחרי שסיימתי תיכון (זוכר את הטלפון באוגוסט? וקבלת תעודות במרץ בשנה שאחרי, שבכלל לא התכוונתי להגיע אליה אבל באתי לראות אותך ודי התפרקתי?), אבל... זה אף פעם לא היה באותו עומק ובאותה consistency שבהם נתתי לאחיך לראות את זה. וככה? לא באמת יכולת לדעת.

אן.