לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 24



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2020    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2020

מה שבאמת הייתי רוצה להגיד.


אני לא יודעת איפה אנחנו אחרי שלוש שנים של שתיקה מצדי. אני לא יודעת איפה אנחנו עכשיו כשאני אפילו לא יודעת מי אני. אני לא בטוחה שבכלל ידעתי איפה אנחנו עוד לפני שנעלמתי, אז בטח שעכשיו אין לי מושג. וזה שבכלל ענית להודעות שלי והוספת את המספר שלי אומר משהו, אני מניחה, אבל אני מפחדת מדי בשביל לחשוב על מה שזה אומר כרגע.

אני לא רגילה שלוקח לי כל כך הרבה זמן לחשוב מה לענות להודעה שלך. אני לא אוהבת את זה. אני מתגעגעת לזה שאני פשוט אומרת מה שאני חושבת, בלי להסס ולבחור מילים ולבלות חצי יום רק בלחשוב על איך לענות לדברים הכי שגרתיים, ואתה מגיב למה שרלוונטי או למה שבכלל יש מה להגיב אליו. אני מתגעגעת לזה שאני נותנת לעצמי להיות ילדה קטנה איתך כי אתה האח הגדול שלי ואני יכולה לסמוך עלייך שתישאר גם אם אני אהיה הכי ילדותית או הכי כואבת ורצינית בעולם.

כשאמרתי לו אתמול מה עניתי לך על השאלה שלך, הוא אמר שזה מדויק (זה מה שאני אמרתי) ולא מדויק. שאלתי למה לא מדויק, והוא אמר שזה לא משקף כלום ממה שאני רוצה להגיד לך.

Sounds about right.

חשבתי על זה אתמול הרבה, כשניסיתי לחשוב איך לענות. כשניסיתי להבין למה בכלל לוקח לי כל כך הרבה זמן לענות לך. וחשבתי לעצמי, 'זה בטח תוצאה של זה שנעלמת לשלוש שנים שבהן פחות או יותר ניסית להרוג את עצמך ואיבדת כל שביב של ביטחון עצמי שהיה לך'. האח המעצבן שלך פגע בי בצורה רצינית; אני מניחה שעשיתי את מה שהייתי חייבת לעשות בשביל להגן על עצמי. לנסות לא להיות קיימת. להתרחק מכל דבר שמזכיר לי חיים, או אותו. זאת התקופה שממנה יש לי הכי פחות מכתבים אליו פה. ניסיתי לשכוח.

רק עכשיו אני מבינה באמת כמה איבדתי בשלוש השנים האלה. אני כל כך מצטערת על זה. אתה לא יודע כמה.

והייתי רוצה להסביר לך כמה דברים (למרות שיחסית מעט, כי אתה יודע על המשפחה שלי, למרות שלא לעומק, ועל הצד הילדותי יותר שלי), אבל מה שבאמת הייתי רוצה להגיד זה, אני מתגעגעת אלייך. אני מתגעגעת להומור שלך ולקלילות שלך ולתובנות שלך ולאכפתיות שלך ולראש שלך שמסוגל לעקוב אחריי ומבין אותי ומכיר אותי טוב כל כך. אני מתגעגעת לאח הגדול שלי.

אתה חושב שתוכל להיות האח הגדול שלי שוב? 💔

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 20/10/2020 14:01   בקטגוריות MIG, געגועים, Heartbreak / כאב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היי אתה.


חלמתי עלייך הלילה, ואז התעוררתי והמחשב שלי עשה לעצמו ריסטרט (אני ממש חייבת למסור אותו לאפל לתיקון), והסתכלתי קצת על כמה דברים ישנים, ונתקלתי במכתב הזה. ואז מצאתי את עצמי תוהה איך יכול להיות שטעיתי בכל כך הרבה.

זה נכון שבמובנים מסוימים אתה הכרת אותי יותר טוב מאחיך. אני לא חושבת שהגעתי איתו לאותו העומק שהגעתי איתך אז; גם כי זה היה סוג אחר של קשר וגם (לפחות זה מה שנראה לי כרגע) כי הוא כנראה היה מנוסה מספיק בשביל לא להיכנס לשם. וזה בסדר. זה עדיף ככה, אפילו. זוכר שכתבת לי אז שנכון שאני מחייכת יותר כשאתה רואה אותי, אבל במיילים אני עדיין קודרת? לעומק הזה לא הגעתי עם אחיך.

אבל טעיתי כשהנחתי שהפן הילדותי שלי הוא פחות עמוק. מה שאומר שבמובנים מסוימים, MIG הכיר אותי הרבה יותר טוב ממך.

חשבתי על זה לא מעט בשבועות האחרונים, האמת. חשבתי על מה שהייתי רוצה להגיד לכל אחד מכם על כל מה שהבנתי בשנתיים האחרונות, וקלטתי שבעצם יש לי הרבה פחות להסביר לו. ואז חשבתי על מה הייתי אומרת לך, וכל משפט שני שלי היה "MIG יודע/ראה את זה אבל אתה לא..." (בצורות שונות, אבל זה היה הרעיון הבסיסי). ואתה יודע מה הבנתי עכשיו (טוב, קודם, אבל חיכיתי שישרא יעלה שוב) כשקראתי את זה? שאיתו נתתי לעצמי להיות הילדה הקטנה שאני באמת בצורה שאיתך לא נתתי לעצמי להיות.

אתה מבין, חלק ממה שהבנתי בשנים האחרונות זה שאתם הייתם המשפחה שלי בצורה שהמשפחה האמיתית שלי לא יכלה להיות. שלי אף פעם לא יצא להיות ילדה - לא באמת - בבית, ושהרבה ממה שקרה עם שניכם נובע מזה בשסופו של דבר הייתי ילדה קטנה שצריכה מבוגר אחראי. אתה תפסת את תפקיד ההורה, למרות שלא התכוונת; הוא היה האח הגדול שלי (והוא כן התכוון). ואני מניחה שבאיזשהו מקום, בגלל ההתנהגות של אבא שלי והצורך שלי להרשים דמויות סמכות, לא יכולתי לתת לך לראות את הילדה הקטנה הזאת.

רק שעכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה שגם זה לא בדיוק נכון. 

כי זה מה שחשבתי אז, נכון? שהצד הילדותי הזה זה פשוט דרך לברוח ממה שאני מרגישה או מלהיות בוגרת. ובאיזשהו מקום זה נכון (אני עדיין עושה את זה לפעמים, כמו עם ההיצמדות למר ג' הדובי בימים האחרונים), אבל באיזשהו מקום זה גם לא נכון. כי האמת היא שזה גם חלק משמעותי ממני שבמשך שנים ניסיתי להתעלם ממנו כי לא יכולתי להיות ילדה - כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי. אז חשבתי שזאת בריחה, ובגלל זה לא רציתי שתדע את זה; היום אני יודעת שהבריחה היתה ההתעלמות מהחלק הזה שבי.

ואיתך... איתך לא יכולתי להרשות לעצמי להיות הילדה הקטנה הזאת. אולי כי חשבתי שזאת בריחה, ואולי כי רציתי להרשים אותך, ואולי (בשלב שבו נכתב המכתב ההוא) כי כבר הלכת ולמדתי מזה שאני לא בסדר (מזכיר לי את לוציפר בעונה השנייה: "because you're my father. And you rejected me"). ואיתו כן. איתו יכולתי להתלהב מטושים ולהחזיק צעצועים ולשחק Plants vs Zombies על האייפד באמצע שיעור באוניברסיטה (סיפור ארוך). הוא היה האח הגדול, אז יכולתי להרשות לעצמי להיות פחות בוגרת לפעמים ויותר הילדה שצריכה עזרה. יכולתי להרשות לעצמי להישען עליו ולבכות מולו בצורה שלא יכולתי איתך (למרות שכן חלקתי איתך דברים כבדים ועמוקים, אל תבין לא נכון).

וזה מצחיק כי עכשיו אני מתחילה להבין שאי אפשר להבין לגמרי את מי שהייתי מולך בלי להכניס למשוואה את מי שהייתי מולו. אותו חלק שחשבתי שהוא ילדותי ומטופש ופחות עמוק. לקח לי בסך הכל שבע שנים להבין את זה, אה?

 

On a side note, זה מוכיח שצדקתי במה שאמרתי בנוגע לזה שלא ראית את החלק הילדותי שלי. התווכחתי איתו על זה הרבה (לא עם אחיך, עם המטפל שלי), והוא כל פעם אמר שהוא זיהה שאני ילדה ברגע שנכנסתי, ואתה היית אמור גם לזהות, ואני כל פעם אמרתי שלך אין את הניסיון שיש לו ומאיפה בדיוק היית אמור לדעת אם אפילו אני לא ידעתי, וכל ויכוח כזה נגמר בזה שאף אחד לא שינה את דעתו (איזה בזבוז זמן). אבל עכשיו אני מבינה שהקפדתי במיוחד להרחיק ממך את החלק הזה שבי. זה נכון שזה נמצא בסאבטקסט של בערך כל מה שכתבתי לך, אבל אני חושבת שקשה לזהות את זה אם אתה לא (1) מטפל / מתעסק בברה"ן או (2) עברת את זה. אני רואה את זה בדיעבד, אבל זה כי אני מבינה הרבה יותר טוב את החיים שלי עכשיו. אני לא חושבת שהיתה לך דרך לדעת את זה בלי להיחשף לחלק הזה שבי.

וזה נכון שנתתי לך לראות קצת יותר מזה ברגעים קטנטנים אחרי שסיימתי תיכון (זוכר את הטלפון באוגוסט? וקבלת תעודות במרץ בשנה שאחרי, שבכלל לא התכוונתי להגיע אליה אבל באתי לראות אותך ודי התפרקתי?), אבל... זה אף פעם לא היה באותו עומק ובאותה consistency שבהם נתתי לאחיך לראות את זה. וככה? לא באמת יכולת לדעת.

 

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 19/10/2020 14:59   בקטגוריות Mr. G  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היי אתם.


I'm suddenly bowed down by the hopelessness of what I'm trying to do and the realisation that I still haven't a clue who I am or where I belong.
זה מצחיק, כי כל כך הרבה זמן התעסקתי בזה שאני לא מסוגלת לחיות בארץ - מאלף סיבות שונות שחלקן קשורות לזה שלא רציתי לחיות בכלל - שלא חשבתי מה יהיה כשאני כבר סופסוף אקבל את הדרכון ואוכל לעבור לפה. התחלתי להבין את זה - on and off - מהרגע שקיבלתי את האישור הראשוני בפברואר, אבל... לא באמת חשבתי מה יהיה בעתיד. וגם לא באמת חשבתי על כל מה שאני אוהבת בבית.

ישבתי בטיסה לקרוא את המיילים הישנים שלנו (מר ג׳), ונזכרתי... בכמה תקווה היתה לי. כמה רציתי לעשות ולחיות וללמוד. ושבוע שעבר ישבתי לסרוק את המחברות הישנות שלנו (MIG), ונזכרתי כמה היה לי טוב. ואתמול כששלחתי לך את ההודעה, עברתי קצת על ההודעות האחרונות ששלחתי לך, שרובן הן רק הודעות מזל טוב וכאלה, אבל היו שם גם כמה הודעות בנוגע לתואר, ו... התגעגעתי.

ואז ראיתי תמונות מהפגנות בארץ, ופתאום הרגשתי את הלהט הזה לשנות שוב. אותו להט שלא הרגשתי כבר כמה שנים טובות.

והנה העניין: אני לא באמת יודעת מה אני רוצה. בשבועות האחרונים ממש פקפקתי בהאם זאת ההחלטה הנכונה לנסות לעבור לפה, ואתם יודעים מה הוא אמר? הוא אמר שבהתחלה הוא היה נגד (כי אני מדברת על זה כבר שנים) כי הוא חשב שאני צריכה לעבור איזשהו תהליך התבגרות ואז אני אוכל לנסוע ולחיות שם, אבל עכשיו הוא חושב שאולי אני דווקא צריכה לנסוע, לעבור את התהליך הזה, ואז אני אוכל לחזור הביתה עצמאית ולהמשיך לחיות בארץ. שבצורה זו או אחרת זה פחות או יותר מה שתכננתי כבר מהתיכון, כשדיברנו על זה שאני אסיים תואר ראשון ואסע לתואר שני/דוקטורט בקנדה, זוכרים?

אבל הקטע הוא שאני באמת לא יודעת מה אני רוצה. אני ממש מתגעגעת לפסיכולוגיה. באמת. כשהתחלנו לסדר ביום לפני כיפור ועברתי על החומר שלי מהתואר, קלטתי כמה באמת אני מתגעגעת לזה. נזכרתי כמה באמת אני אוהבת את זה. בואו נודה בזה רגע - זאת אחת הסיבות שאני באמת ממשיכה לעבוד עדיין על הפרויקט המטופש הזה, כי זה נוגע לפסיכולוגיה. זה משהו שתמיד אהבתי ושתמיד חשבתי - בצורה זו או אחרת - שאני אתעסק בו; זה משהו שמשפיע עליי אישית. (והנה אני שומעת אתכם אומרים לי שגם אתם לא באמת ידעתם כשהייתם בגילי, וזה די טבעי, אז למה אני חושבת שאני צריכה לדעת את הכל כרג

ואני מניחה שאתם צודקים. ז״א, ע?)אני יודעת שזה  נכון. אבל אני גם יודעת שהיה לכם איזשהו כיוון. כל כך הרבה מהשנים האחרונות בזבזתי... ניסיתי לברוח מהכל ולהתחבא. בהכירי אתכם, אני מניחה שבשלב הזה כבר למדתם באוניברסיטה. שכבר היה לכם מושג לאיזה מסלול אתם מתקדמים. ואני... אני לא יודעת כלום. אני כל כך רוצה לחזור לאוניברסיטה - אני לא חושבת שבאיזשהו מקום הרגשתי חיה כמו שם, אפילו לא במד״א - אבל אין לי מושג לאיפה להמשיך משם. אני עדיין חושבת שהייתי רוצה לעזור לאנשים איכשהו, אולי להיכנס לתחום הטיפולי. אבל אני לא באמת יודעת אם אני לא אומרת את זה פשוט כי זה היה התפקיד שלי כל החיים שלי. 

ואז אולי בכלל עדיף שאני אחזור הביתה ואלמד ואנסה להמשיך משם.

ומה שהכי מטופש בכל העניין זה שמה שמציק לי עכשיו זה לא שאני בנאדם אחד קטן בתוך מיליונים שחיים פה ומנסים כרגע למצוא עבודה בשוק מתמוטט, לא שאין לי מושג מה הולך להיות בעוד חודש או אפילו עוד שבוע לצורך העניין, לא שאני מנסה לעשות משהו שהוא מטורף in the best of times ועכשיו הוא אולי כמעט בלתי אפשרי, אלא זה שאני לא יודעת איך לענות על השאלה ״מה את עושה באנגליה״.

כי כן, אני מחפשת עבודה, וכן, אני מנסה לחיות, אבל אני חושבת שבעיקר אני פשוט מחפשת את עצמי.

הלוואי שהייתם פה.

 

אני רוצה להתחיל את סערת נפש שוב, לראות אם אולי אני מצליחה לעלות על הדרך שהתחלנו אז לבד. אם אני בכלל מסוגלת לעשות את זה בלעדיכם. בשביל זה הבאתי אותו איתי, אני חושבת. את כל הספרים שמר ג׳ שלח אותי אליהם (אני תוהה אם אתה עדיין זוכר באיזה ספרים מדובר). אני פשוט... עדיין לא מרגישה שייכת. לשום מקום. אני תוהה אם אני אי פעם ארגיש שייכת שוב. אני תוהה אם אני אי פעם ארגיש חיה שוב. או שאני עושה את הדבר הנכון שוב, כמו שהיה לי עם הגיוס או עם האוניברסיטה.

כל כך הרבה מהחיים שלי השתבשו כשאיבדתי אתכם, ואני חושבת שרק עכשיו אני מתחילה להבין כמה באמת.

ואני מתגעגעת.

הלוואי הלוואי הלוואי שהייתם פה. הלוואי.

 

אן.

 

נ.ב: וזאת כנראה הדוגמה הכי טובה למה שכתבתי לך (מר ג׳) אז על רגשות, זוכר? כתבתי לך (כן, שמרתי את כל המיילים הישנים שלנו, וכן, זה ציטוט), ״אבל אתה אומר את זה בעצמך- רגש הוא מסוכן. כשאתה מרגיש יש סיכון, יכול להיות שתיפגע, יכול להיות שיקרה משהו. כשאתה חושב יותר מדי ומרגיש בעוצמה זה אפילו עוד יותר מסוכן- אתה רואה מה יכול לקרות והתנודות הכי קטנות משפיעות בעוצמה. ברור שזה משעמם כשהכל בטוח, אבל כאמור, אי אפשר לחיות גם בדרך השנייה.״ אם זאת לא דוגמה, אני לא יודעת מה כן. כי אתמול בלילה הייתי בסדר, ועכשיו אני יושבת פה ובוכה על כלום.

נ.ב 2: וכן, לפני שתגיבו, אני יודעת שהבעיה היא לא רגשות בכללי (למרות מה שקרה בשנים האחרונות לא הייתי רוצה לחיות בלי רגשות), אלא שהרגשות שלי עוצמתיים מדי וש- (והנה משהו שאתם לא יודעים אבל אולי כבר ניחשתם) אף פעם לא קיבלתי את הוויסות הרגשי שילד אמור לקבל מההורים אז לא למדתי לעשות את זה בעצמי. כן, אני יודעת את כל זה. אבל זאת הunderlying cause; זה לא משנה את העובדה שהתנודות הרגשיות האלה הופכות את החיים האלה לבלתי אפשריים.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 18/10/2020 14:59   בקטגוריות MIG, Mr. G, געגועים, Heartbreak / כאב, מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני מותשת.


אז הזמנתי פיצה שאפילו לא אכלתי כי עד שהיא הגיעה כבר היה ממש מאוחר וכבר לא הייתי רעבה, ועשיתי שני סבבים הלוך-חזור כדי להעביר את המזוודות מהקבלה לדירה (מה הקטע של מלונות דירות פה שהקבלה לא נמצאת באותו מקום כמו הדירה, זאת פעם שנייה כבר), וישנתי ככה-ככה, אבל... אני פה, אני מניחה.

אתמול הייתי קצת יותר אופטימית, אני מניחה שבזכות האדרנלין (יאי סגרתי את כל הטבעות, הWatch שלי היה מרוצה ממני) וכמה טוב שאר ה״מסע״ הלך. המטוס היה חצי ריק, וישבתי וקראתי כל מיני דברים ישנים ואז שיחקתי טטריס ופאקמן, ובמטוס ובשדה התעופה כולם היו נחמדים (איזה שינוי מטורף זה היה) והנהג מונית היה ממש נחמד (כמעט בכיתי רק על זה, אני כמו כלב רחוב שרגיל שבועטים בו), ובסך הכל... היה בסדר. הרבה יותר בסדר משזה היה בסיבוב הקודם. ואפילו נסענו דרך האזור שבו גרתי פעם קודמת וראיתי את המקדונלדס הישן שלי, וחשבתי שזה ממש יכאב אבל בפועל זאת היתה צביטה כזאת של עצב בעיקר. אז זה גם משהו.

התכוונתי לעשות דברים היום, אבל אני עדיין כל כך עייפה (וישנתי די גרוע האמת) שלא נראה לי שזה יהיה יום פרודוקטיבי. ועכשיו אני מתחילה להיזכר כמה ענקית המשימה הזאת שלקחתי על עצמי, אז... אני מבועתת.

Baby steps, right?

התכוונתי לפרוק וכל זה, אפילו רק חלק מהדברים כי עוד שבועיים אני עוברת לדירה לשלושה חודשים, אבל... אין לי באמת כוח לזה. כרגע רק בא לי לעצום עיניים, אז אולי אני פשוט אמשיך להקשיב לHTTYD בפעם השבע מיליארד (הקול של דיוויד מרגיע אותי ואני מתה על הסדרה הזאת). ואז אולי אני אמשיך לחפש עבודה וכל זה. או משהו. לא יודעת. אבל היי, לפחות מחר בערב מתחילה שעת נעילה וחיכיתי לזה כבר חודשים אז יהיה מה לראות!

 

(שלחתי לMIG הודעה של שנה טובה אתמול אחרי שהחלפתי מספר ועכשיו אני מפחדת לגעת בטלפון. אבל אני מתגעגעת לאח הגדול שלי3> אז זה בטח יקרה מתישהו בהמשך כשאני אצליח להחזיק את העיניים פתוחות ליותר מעשרים שניות ברצף)

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 18/10/2020 11:38   בקטגוריות MIG, מילה עליי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

13,620
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2020 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)