לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 24



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2021    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2021


I got a CODING CHALLENGE from APPLE.

HOLY FUCKING SHIT.

אני פרסומת מהלכת של אפל, יש לי כמעט כל מכשיר אפשרי (אין לי AirPods, אני מעדיפה את הBeats Solo שלי, ואין לי TV וHomePod, אבל אם תמיד טוב שיש למה לשאוף XD). אני מפתחת של אפל כבר שלוש שנים (אפליקציה שאני מקווה שסופסוף תצא השנה, עכשיו כשאני יודעת מה אני עושה). כבר שנים שאני מתה להגיע לאפל.

יש לי הזדמנות.

HOLY SHIT.

וזה שלב מאוד ראשוני והכל, אבל עצם העובדה שבכלל הם נתנו לי את ההזדמנות הזאת זה כבר ענק.

ראיתי את המייל לפני חצי שעה ומאז כל מה שאני מסוגלת לומר זה בערך OH MY GOD וHOLY SHIT. אני לא מאמינה. אני ליטרלי לא מאמינה. 

 

וקבעו לי ריאיון שלישי (ואחרון) ביילפ וזה כאילו דברים אשכרה מתחילים להסתדר 😭

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 25/1/2021 21:58   בקטגוריות מילה עליי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




חצי יום. זה מה שהצלחתי להחזיק. חצי יום.

זה התחיל הרבה יותר פשוט משחשבתי, האמת. בין הפרקים אתמול (כלכך כיף לחזור לrewatch עם הקבוצה הזאת, כלכך התגעגעתי לזה) לריאיון הטכני (היו כל כך הרבה דברים שיכולתי לעשות אחרת, אוף) התעוררתי במצב רוח די טוב ועם מספיק דברים על הראש. גם לא ישנתי מספיק (יאי) אז בכלל לא הייתי מרוכזת, לא ברגשות ולא במחשבות ולא בכלום בעצם. ואז עשיתי אימון ודיברתי עם אמא והזמנתי עוד רצועה לשעון והתחלנו לראות טלוויזיה ואיפשהו באמצע זה הפך להיות "אני חייבת להמשיך לראות כדי להתרכז במשהו אחר". 

רק שעכשיו אני לבד ואין לי מושג מה לעשות עם עצמי ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר.

למה הזיכרון שלי מצוין בעיקר כשזה רע בשבילי, אה?

כנראה מאותה הסיבה שאני בודקת באובססיביות את המייל למרות שאני יודעת ששום דבר לא ישתנה בסופ"ש ומאותה סיבה שאני מתעסקת בכל מה שעשיתי לא נכון בריאיון למרות ששום דבר מזה כבר לא משנה. אני פשוט טובה בהרס עצמי. זאת המומחיות שלי.

אבל אני חושבת שמה שבאמת הורג אותי הפעם זה לא המודעות לתאריכים, אלא התחושה שאני צריכה לעשות משהו. אולי כי תכננתי לעשות את זה במציאות. אולי כי אני self-destructive. אולי פשוט כי נמאס לי מכל זה. Maybe all of the above.

"לפעמים צריך פשוט לא לפעול," אמרת לי פעם. מדויק. לפעמים צריך להתעלם מהדחף ולא לעשות כלום. לא היה לי קל עם זה אז. אימנתי את עצמי. הייתי חייבת לעשות את זה, כי לא הייתי מסוגלת לבוא לראות אותך יותר. הייתי חייבת לעבור את הסיוט ההוא עם C בשביל להבין שלפעמים הדבר הנכון לעשות הוא פשוט לא לעשות כלום, גם כשזה לא נובע מתוך פחד (כמו איתך). בסוף למדתי כמה נכון זה.

וזה לא שזה רגיל. לא היה לי דחף לראות אותך כבר לפחות שלוש שנים. כנראה יותר. לא רציתי בכלל לנסות ליצור איתך קשר. אפילו עכשיו אני לא בטוחה שאני רוצה להתקרב אלייך לדקה אפילו. זה שיא הקטע. אני די בטוחה שכרגע אני רוצה יותר להרביץ לך מאשר אשכרה לדבר איתך. אבל קשה לקבל תשובות כשמרביצים לבנאדם, נכון? ואני צריכה את התשובות האלה. אני צריכה להבין.

אז למה לעזאזל אני חושבת בכלל על לעשות משהו? חשבתי קודם על דרכים שתוכל להגיב (אם בכלל) אם אני אעשה משהו, ואני לא אגיד שאני לגמרי סבבה עם כיוון ה"לא רוצה לשמוע ממנה/עליה בחיים יותר" אבל זה כבר ממש לא מרסק. זה בעיקר גורם לי לגלגל עיניים (וקצת להתעצבן אבל כבר דיברתי על זה מספיק פה). לא כזה אכפת לי אם בכלל תהיה לך תגובה לזה או שלא. אז למה לעזאזל אני מתעסקת בזה בכלל?

ומילא הדחף לעשות משהו, עם זה אני עוד יכולה להתמודד. אבל מה אני עושה עם הכאב הזה? אותו כאב שעולה כל פעם שאני חושבת עלייך כי אמרת שתהיה שם, אמרת שאני יכולה לסמוך עלייך, ובסוף גם אתה לא פה. בסוף גם אתה גרמת בדיוק את אותו סוג של נזק שההורים שלי גרמו. וזה עדיין כואב. כנראה תמיד יכאב. כמו הDreambiter אני מניחה.

התחלתי לשאול למה בכלל המוח שלי מקשר את הכאב הזה לשאלה אם אני אעשה משהו, אבל באמצע הבנתי שאני כבר יודעת את התשובה. זה OCD קלאסי. היית מצפה שאחרי כל כך הרבה שנים אני כבר אדע לזהות את זה (אז, כשהייתי בתיכון/בצבא). המחשבות -> ההתנהגות כדי להרגיע אותן -> וחוזר חלילה. לא זיהיתי את זה אז, כשבאתי כל פעם שהיה לי קשה, אבל אני מניחה שאז גם לא ידעתי כמה זה קשור לויסות הרגשי ולהורים שלי ולכל הבלגן הזה (AKA החיים שלי).

אני פשוט צריכה לעבור את היום. זה כל מה שעוד יש לי. לעבור את היום. אחרי זה זה יירגע. מחר אני אוכל לחזור ללמוד (אחרי לילה אחד של שינה נורמלית אני מקווה), ודברים יהיו קלים יותר. רק איך אני עוברת את היום הזה בלי לעשות משהו מטומטם?

 

מצטערת על הדיכאון הזה דווקא היום, אבל מצד שני זה לא שמשהו מזה באמת מגיע אלייך אז אני מניחה שזה לא באמת משנה מתי אני כותבת את זה.

אן.

 

עריכה:

כמה דפוק זה שהאופציה שבכלל לא תגיב (שהוא לא יגיב) היא האפשרות הטובה? בא לי להרוג אותך. באמת. אותו. עכשיו. פשוט... מכות עד המוות. מגיע לו.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 23/1/2021 16:36   בקטגוריות Mr. G, Heartbreak / כאב  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מרגיש כאילו באמת חזרתי ל2015.


אני מניחה שהשאלה האמיתית היא למה אני עדיין מנסה לחלוק איתה דברים כאלה.

זה הרי לא שמשהו מזה חדש, נכון? בדיוק כמו שהיא אף פעם לא הבינה מה אני מרגישה או למה, בדיוק כמו שהיא אף פעם לא הצליחה להבין למה הוא משמעותי, ככה היא גם לא מצליחה להבין למה אני צריכה תשובות. בתכלס זה המציאות של לגדול במשפחה הזאת; same old shit. ואני יודעת את זה, ובכל זאת נכנסת שוב לפינות האלה של לנסות להסביר או לחלוק.

ובהתאם לתבנית הישנה והטובה, אז אני נפגעת ומאבדת את מעט המצברוח שעוד היה לי.

זה כאילו... זה באמת כאילו חזרתי ל2015. אז כששמעתי שוב ושוב ש"את אובססיבית כלפיו" ו"אולי כדאי שתחזרי לטיפול שוב" (וכבר אז הבנתי את האירוניה בזה כי לא הייתי צריכה אותו אם בכלל הייתם הורים כמו שצריך, אבל את זה אתם לא מבינים, נכון?). וזה לא שזאת לא היתה החלטה טובה לחזור לטיפול, אבל מסיבות אחרות לגמרי, שרובן קשורות אליהם ולהורות הדפוקה שלהם ולכמה שהם לא מסוגלים להבין ולאיך שהם דפקו אותי כל החיים שלי. גם קצת אליו, כן, אבל בעיקר בגלל שאני סופסוף מבינה כמה מהחיים שלי בכלל לא באשמתי.

וזה פאקינג לא הוגן וזה פאקינג כואב ולא להבין/לתת לי את התחושה שאני לא בסדר זה לזרות לי מלח על הפצעים.

והחלק הכי גרוע הוא שאני יודעת שזה יקרה, אני יודעת שככה זה יילך, ובדיוק בגלל זה אני מנסה לא להעלות איתה דברים כאלה, אבל כשדברים קופצים במקרה למסך ואני איתה בטלפון*... קשה לא להגיד משהו.

אבל מכל הסיפור מה שלא בסדר זה שאני צריכה לדבר עם אחד האנשים הבודדים שראו אותי, לא העצבים של אבא או חוסר ההבנה שלה או אחותי שבטוחה שהיא מינימום מרכז העולם. מה שלא בסדר זה שאני מתגעגעת לזה שאני אשכרה קיימת ולא רק בשביל להיות מה שכולם צריכים ממני.

אז סבבה, אם אנחנו שוב בתקופת מיד-אחרי-תיכון, אני אעשה מה שאני חושבת ולעזאזל עם הכל. 

 

 

*והיא אמרה בספטמבר שאולי אני יכולה לשלוח לו מייל כדי שנדבר ונסדר דברים לפני שאני נוסעת, אז I was under the mistaken impression she actually understood.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 21/1/2021 14:19   בקטגוריות מילה עליי, משפחה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אוף, דווקא הלך לי די טוב עד שמשום מה התחלתי לחשוב עלייך (האמיתי, AKA הוא).

זה הכל באשמת ספארי שקרס בכלל (טוב שיש את מי להאשים). עד שזה קרה קראתי על אלגוריתמים וחזרתי לחומר של 806 ונזכרתי (שוב) כמה אני מתגעגעת לMIG ותהיתי אם זה יהיה בסדר אם אני אשלח לו הודעה שאני עובדת עם אינדוקציה (כי הוא לימד אותי למרות שהורידו את זה מהבגרות). אבל התקדמתי טוב, למרות שאני נורא מתגעגעת אליו. אפילו נהניתי. ואז ספארי קרס ונזכרתי במה שעדיין נשאר פתוח (בתוך 400 כרטיסיות אחרות אז זה לא כזה עניין גדול) ובמה שראיתי אתמול.

ועכשיו אני לא מצליחה להתרכז יותר.

אתה יודע משהו? זה לא הוגן. חשבתי שאחרי חמש שנים שלא התקרבתי אליו - שפאקינג חסמתי אותו בכל רשת חברתית שיש לי איזושהי נוכחות בה, כמו שעשיתי עם כמעט כל מי שאני מכירה מהתיכון - הוא ייתן לי הזדמנות אם אני חוזרת. לא ביקשתי הרבה, נכון? הזדמנות. לא חזרתי לביה"ס. לא שלחתי הודעות/מיילים/וואטאבר. אפילו לא היה לי אכפת מספיק בשביל לחזור לרענון אובססיבי וכל זה. במקסימום כתבתי כאן, אבל זה פרטי ואין שום דרך שהוא בכלל יקרא את זה (בעיקר כי גם אם הוא איכשהו מצא את המקום הזה, אין סיכוי שאכפת לו מספיק בשביל לטרוח לקרוא). כל מה שחשבתי זה שאחרי חמש שנים, אני רוצה להושיט עלה של זית.

זה לא שלא ניחשתי שזה יילך ככה. אמרתי את זה (repeatedly), אפילו כתבתי את זה (והאמת שיותר מפעם אחת). כשאמא הציעה לי לשלוח מייל, ידעתי שאני לא יכולה, כי ידעתי שהוא יתעלם. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא עשיתי את זה גם כי ידעתי שבסוף מכל הסיפור אני זאת שתצא לא בסדר (the irony). איך הוא אמר כשסיפרתי לו על גילוי הוואטסאפ? ״לעשות לך את זה זה להגיד לך שוב, בעוד צורה, שאת לא בסדר.״ ובתכלס, עמוק בפנים, ידעתי שזה בדיוק מה שיקרה. ידעתי שאני אהיה חייבת להגיע לשם ולהכריח אותו להתמודד כדי לקבל תשובה.

On a side note, זה בדיוק ממשיך את אותו הקו של "אני לא בסדר". כי הנה אני לכאורה לא מבינה רמזים (אני מבינה אותם מצוין, פשוט אני יודעת שאני צריכה את זה והגיע הזמן שאני אעשה מה שטוב לי) והנה אני לכאורה אובססיבית וכו' וכו' וכו'. אבל אם זאת הדרך היחידה לקבל את התשובות שאני צריכה...

אבל זה עדיין היה שווה ניסיון. כי עברו פאקינג חמש שנים.

אתמול כשראיתי את זה, חשבתי לעצמי, "אני יודעת מה הוא חושב. הוא חושב, למה שוב זה חוזר? זה כבר בעבר". וזה הזכיר לי איזשהו קטע מRatha's Challenge, הספר שסיפרתי לך עליו:




וקראתי את זה וחשבתי לעצמי: "הלוואי שהיה לי איזה ת'אקור שיגיד לו בדיוק את זה", ו"עכשיו הבנתי למה הוא התכוון כשהוא אמר שזה לא יפתר מולו". כי זה נכון. Ratha actually wanted to help Thistle. He doesn't. אז בסופו של דבר, אני אצטרך לפתור את זה לבד. וזה בדיוק מה שאני עובדת עליו. אבל יש כמה דברים שאני צריכה לדעת, כמה דברים שאני צריכה להבין, ובשביל זה... אני צריכה לדבר איתו. אני צריכה (שוב, מסתבר) שמישהו יבהיר לו כמה דברים.

כי דברים לא פשוט נעלמים, אתה יודע? בטח שאתה יודע. אתה הרי לימדת אותי כמה אני נמנעת מהתמודדות עם דברים (the irony). וזה שהוא יתעלם ממני לא ישנה שום דבר, לא באמת. זאת רק עוד הזדמנות להגיד שאני לא בסדר, גם אחרי כל כך הרבה זמן. והקטע הוא שזה מין לופ שאי אפשר לצאת ממנו, כי אני כבר לא מחפשת את מה שהיה אז (מגיע לי יותר טוב), אבל הוא לא יידע את זה עד שהוא ידבר איתי, וזה בדיוק מה שהוא מסרב לעשות כי כנראה שהוא בטוח שאני עדיין שם. וחשבתי שאחרי כל הזמן הזה, אם אני אעשה איזשהו צעד קטן (דגש על קטן)... זה יהיה מספיק בשביל להבהיר את זה. כי אז לא הייתי מצליחה לעשות צעד קטן. אז זה היה הכל או כלום.

אבל כאמור, מסתבר שיש אנשים שעדיין תקועים ב2015.

והאמת היא שאני לא כל כך יודעת איך אני מרגישה בנוגע לזה. אני חושבת שהסיבה העיקרית שבכלל חזרתי לזה היא שאני מרגישה כאילו לא ישנתי והקפה ששתיתי בבוקר התפוגג (הייתי חייבת בשביל ללמוד, אבל אני מגבילה את עצמי לאחד ביום כמו שMIG לימד אותי, אני כלכך רוצה לספר לו על השעון ועל Fitness+ ועל הכל, הוא היה שמח לשמוע את זה, רק שאני לא יודעת אם זה בסדר לעשות את זה) וגשם בחוץ ואני לא מצליחה לחשוב. וכשהראש שלי בכזה בלגן בדרך כלל זה כי הכל אצלי בכזה בלגן. אתמול כשראיתי את זה היה לי רגע של "I told you so", ולרגע קצת הרגשתי רע שניסיתי, אבל אפילו זה הרגיז אותי כי לא עשיתי שום דבר לא בסדר (וזה מה זה בוגר להתעלם 🙄), ו... נראה לי שבעיקר הייתי קצת עצובה כי התגעגעתי לאיך שדברים היו כשהכל היה בסדר, בתחילת י"א (לפני 7000 שנה בערך). כי התגעגעתי אלייך.

ואני יודעת שאתה כבר לא קיים, רק בראש שלי, וזה בסדר, אבל זה עדיין עושה אותי עצובה, כמו כשאני חושבת על איך שדברים היו עם ק', אתה יודע? אני חושבת על זה הרבה עכשיו כשינואר ואני בלונדון שוב (רק שהפעם לבד). היא עדיין מגיבה לדברים שאני כותבת/מעלה מדי פעם, אבל זה כלום ביחד למה שזה היה, וזה אף פעם לא יחזור להיות מה שזה היה, לא אחרי הסיוט של שנה שעברה.

רק שמשהו שם עדיין לא זמין בראש שלי, ואני חושבת שיכול להיות שזה בגלל הספקות והשאלות והכאב. כמו הDreambiter. זה מוזר, כי אני לא לגמרי מצליחה להבין אם אני עדיין מגוננת על מה שהיה או שאני מפקפקת בכל מה שהיה. מה שכתבתי שלשום היה האמת - אני לא בטוחה בנוגע לשום דבר ממה שהיה. אבל באיזשהו מקום כשמישהו אומר משהו על זה שזה לא היה טוב לי או שזה לא היה אמיתי עבורו, אני ישר סותרת את זה. אני פשוט... אני לא לגמרי מצליחה להבין מה מזה מגיע ממני ומה מזה מגיע מהפחדים והספקות והקולות שמספרים לי בערך מגיל 0 שאני לא בסדר. אבל אני חושבת שאם אני אצליח להגיע אליו ובאמת לדבר, אז... זה ייתן לי איזשהו בסיס כדי להבין את זה.

אבל אתה יודע מה אני חושבת עכשיו, אחרי שעה וחצי שאני כותבת את זה? That maybe I'm digging in too much. אחת החברות הכי טובות שלי קוראת לזה "going down the rabbit hole". זה קטע של OCD, אני מניחה. אבל הנקודה היא, אולי לכרגע זה פשוט מספיק שעצוב לי ואני מאוכזבת וקצת כועסת ובעיקר מתגעגעת, אתה יודע? כמו שאמרת לי אז (בערך חמישים פעם בהזדמנויות שונות) - מספיק לחשוב ולחפור, הגיע הזמן לעזוב את זה לכרגע. לקחת הפסקה או לעשות משהו. כי אני לא אצליח להבין את זה יותר אם אני אמשיך לחשוב על זה; אתמול והשעתיים האחרונות די מראים את זה. וככל שאני כותבת יותר ככה אני מרגישה מבולבלת יותר. אז אולי לכרגע אני יכולה פשוט להרגיש את כל זה ולהשאיר את ההבנה ליום אחר.

ואת בעיית ה"איך אני גורמת לו לענות לי על השאלות שמגיע לי לקבל תשובות בשבילן" אפשר יהיה לפתור כשאני אדע מתי אני חוזרת לארץ, וכשנדע מתי בכלל ייגמר הסגר ובתי הספר יחזרו לעבוד, כי עד אז זה כנראה לא באמת רלוונטי.

הנה, כרגיל, אתה צודק. אם היית פה זה בטח היה מצחיק אותך.

 

שומע, עכשיו כשסופסוף למדתי איך להיות פעילה יותר במהלך היום (תודות לשעון), החלטתי שהגיע הזמן לחזור להתאמן. הייתי רוצה לרוץ אבל גשם בחוץ וזה מה זה לא גורם לי לרצות לצאת אפילו להליכה, let alone לריצה, אז חשבתי שאני אנסה משהו אחר. ואז נזכרתי שFitness+ יצא לפני כמה שבועות (סופסוף), אז החלטתי לנסות. ומעבר לזה שזה ממש (אבל ממש) מגניב, גם גיליתי שזה ממש כיף.

זוכר שקצת דיברנו על "נפש בריאה בגוף בריא" וכל זה? אז נראה לי שאני סופסוף בדרך הנכונה. אני כלכך רוצה לספר לMIG אבל כאמור, אני לא יודעת אם זה בסדר, כי האמת היא שהוא זה שגרם לי להתחיל לדאוג לעצמי, וזה יותר משהו שדיברתי עליו איתו אבל... כאן אני יכולה לספר גם לך. אז נראה לי שאני אלך לנסות אימון חדש. זאת תהיה הפסקה נהדרת מכל המחשבות האלה שלא עוזרות לי כרגע בשום דבר. ואז מחר אני אוכל לחזור לאלגוריתמים (הספר הזה ממש מעניין).

(אני רק אגיד שזה מעניין שאני חושבת על לספר לMIG דברים, לא לך, כמו שהייתי עושה פה פעם (במכתבים הממש ישנים). אולי כי אני קודם צריכה תשובות. כי דברים כבר לא ברורים כמו שהם נראו אז.)

 

אניוואי, השאלה האמיתית היא כמה מהמכתב הזה הגיוני בכלל, אבל למי אכפת, זה גם ככה כתוב רק כאן. ובינינו, אתה וMIG תמיד הצלחתם להבין אותי גם כשלא הייתי הגיונית בכלל (גם הוא, מן הסתם, אבל לא בא לי לדבר עליו כי הוא מעצבן אותי).

אן

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 20/1/2021 17:14   בקטגוריות MIG, Mr. G  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

14,158
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)