אז זה לקח VPN על ישראל וספארי (שזה לא דבר רע, גם ככה רוב העבודה שלי היא עם ספארי, יש יתרונות למק. בכל מקרה לא באמת אהבתי את זה שהייתי צריכה להיכנס לישרא דרך כרום) אבל סופסוף הצלחתי לחזור לפה.

לפני רבע שעה ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב. עכשיו אין לי כל כך מושג. כל מה שאני יודעת זה שאני מותשת ושאני רוצה הביתה.

אבל לא הייתי פה הרבה זמן (הרבה יותר מדי) ולמרות ששתיתי קצת הערב עדיין יש בי איזה חלק הגיוני שאומר שאולי הגיע הזמן להתחיל אשכרה לעבד את כל מה שקרה בשנה הזאת מהגיהינום (aka 2023). לא שיש לי מושג איפה להתחיל. או איך לכתוב. אני כבר לא באמת יודעת לכתוב עכשיו, לא אחרי ה7 באוקטובר.

יש לי ספר שמחכה לטיוטה שניה ואני לא מתקדמת עם זה בשיט. מי בכלל יודע איך להיות יצירתי כרגע.

הכל התרסק בעבודה. הגשתי את ההתפטרות שלי אבל אין לי מושג מה יקרה הלאה. לא יודעת אם אכפת לי אפילו. הכל סוג של התחיל עם כל הסיפור בכריסמס שעבר, וא׳ שסירב להתנצל על זה שהוא פגע בי, ואז ביוני ד׳ אמר שהוא עובר לחו״ל ואופס הכל נהרס שם. אנחנו עדיין מדברים ודי קרובים אבל אני יודעת לאן זה הולך, אה?

ל׳ החליטה ללכת ואפילו לא להגיד שום דבר כי אמרתי שאני מרגישה שהיא מתרחקת ממני והיא החליטה שאני תוקפת אותה. שידור חוזר של הסיפור עם ק׳ ב2019. כל זה התחיל בפברואר, אמרתי לה שאני מפחדת באפריל, היא שלחה לי הודעה בחזרה של ״איך את מעזה לזרוק לי את זה בפנים״ ומאז נעלמה. הייתי צריכה למצוא אותה בפאקינג GO Fest כדי לקבל תשובה וגם זאת אפילו לא היתה תשובה אמיתית. פאקינג בולשיט.

ד׳ עבר לאירלנד בסוף אוגוסט. הבנאדם היחיד שהיה לי איזשהו קשר משמעותי איתו (כי כמובן שעם א׳ אני בקושי מדברת ופאקינג ביליתי חודשים בלנסות להבין מה המרחק הנכון ממנו). אני יודעת לאן זה הולך. זה לא באמת מחזיק מעמד אחרי שמפסיקים לעבוד ביחד, במיוחד כשלא גרים קרוב. Been there, done that.

לא׳ יש סרטן. סופני. לא ברור כרגע כמה זמן יש. הוא די מתחמק ממני כבר איזה שלושה-ארבעה חודשים, לא יודעת למה. חשבתי כבר שאני עוד יחסית בסדר עם זה ש״אה כן עוד מישהו שחשבתי שאני קרובה אליו אבל פוגע בי והולך״ אבל היום הוא היה ואז יצאנו לשתות וקצת הבנתי שאני מתגעגעת אליו. לא שאני יודעת לאן זה הולך (אם בכלל). לא יודעת. אני רק יודעת שלא באמת בא לי להמשיך לרדוף אחרי אנשים, בזבזתי מספיק זמן עם ק׳ ועם ל׳.

[ק׳ ביקשה עזרה עם משהו לפני כמה שבועות, מה לעזאזל]

הייתי בבית ב7 באוקטובר (למזלנו אנחנו קרובים לת״א אז עיקר הסכנה היו טילים, אבל רק להיות שם ולשמוע את החדשות שזורמות פנימה היה קשה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה האנשים שהיו שם עברו). התכוונו ללכת ל״אנו״ (המוזיאון). Needless to say, זה לא קרה. ההורים די הכריחו אותי לחזור ללונדון ביום שאחרי ואני שונאת את עצמי מאז. אני רוצה הביתה. גם כי העיר הזאת אנטישמית לחלוטין, אבל בעיקר כי הבית זה הבית. התחלתי להשתתף בקבוצת צ׳אט של נשים יהודיות... זה גם משהו אני מניחה. אונליין המקומות הבטוחים היחידים הם אזורים יהודיים. בכל השאר תמיד יש את הפחד של התמודדות עם אנטישמיות. מישהי אמרה אתמול משהו על זה שאנחנו בחרנו את הממשלה הזאת ורוב הישראלים תומכים בה והיה לי רגע של meltdown של ״אתן פאקינג רציניות?״ מסוג הדברים שציפיתי להם מלא-יהודים אבל לא מיהודים. וול. הייתי צריכה כבר לדעת שזה עובד ככה.

אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה.

לא שאני יכולה לעשות משהו כדי לעזור, לא שיש לי משהו לעשות בכלל (חשבתי שאם אני אחזור אולי אני אוכל לחזור למד״א אבל אני לא חושבת שזה אפשרי בכלל), אבל אני רוצה הביתה. אני רוצה להיות עם המשפחה ועם האנשים שלי. אף פעם לא באמת התכוונתי לעזוב את הארץ לתמיד, ומהרגע שעברתי לפה הרגשתי את החוסר, אבל עכשיו זה כבר בלתי נסבל. הביקור של דצמבר (חנוכה) בוטל כי לא הצלחתי למצוא טיסה נורמלית שלא עולה פי שלוש מטיסה רגילה. בדיעבד הייתי צריכה פשוט לשלם את זה וזהו. לא שזה עוזר לי כרגע.

עוד 41 ימים (39 אם אני אצליח להקדים את הטיסה) אני חוזרת הביתה עוד 41 ימים עוד 41 ימים עוד 41 ימים. לפחות זה.

אה כן והתפטרתי ואין לי שום עבודה בדרך או שמץ של מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי או איך אני הולכת לשלם חשבונות. היה לי ריאיון עם מישהו שדי ברור שהוא אנטישמי כי הוא ניסה נואשות להתחמק מלומר את המילה ״ישראל״. וול. Go fuck yourself. למה בכלל אתה מבזבז לי את הזמן עם הבולשיט הזה?

לפחות קניתי Switch סופסוף אני מניחה. שיחקתי את כל המשחקים של פוקימון שיש בסוויץ׳ (מלבד Let's Go Eevee) ושבוע שעבר סיימתי (או יותר נכון סיימתי את הקרב האחרון, עדיין חסרים לי 16 מקדשים) את Breath of the Wild. אני לא גיימרית מי יודע מה אבל ניראלי שיש לי יותר מאלף שעות על הסוויץ׳ כרגע. מסוף מאי. לא באמת מפתיע עם כל מה שקרה אני מניחה. (חישוב מהיר של הזמנים בפרופיל שלי אומר שיש לי לפחות 1440 שעות. לפחות 60 יום. מתוך 10 חודשים שיש לי את הסוויץ׳. וואו.)

אני פשוט עייפה. מהכל.

וזה לא עוזר שאני חולמת עליו כמעט בלי הפסקה. Clearly המוח שלי שאומר שאני צריכה אותו.

[מנסה נואשות לא לבכות כי גם ככה אני מיובשת ומחר יש לי ריאיון ואני עוד צריכה לסיים לערוך את קורות החיים שלי]

טוב להוציא לפחות חלק מזה אני מניחה. אולי מחר אני גם אצלי באמת להוציא משהו החוצה במקום להמשיך להרגיש כאילו אני 10 שניות מלהתרסק. אני מנסה להיצמד לכעס כי לפחות זה קל יותר ויש הרבה על מה לכעוס (כמו מה שקורה בבית והאידיוט בעבודה שפאקינג הופך את החיים שלי לסיוט כבר כמה חודשים). אני צריכה להיות חזקה יותר. הבעיה היחידה היא שאין לי כוח יותר. אני פאקינג רוצה הביתה.

לפחות לכתוב פה זה משהו. תודה לאל שמצאתי את הדרך להיכנס לבלוג שלי שוב. עבר הרבה יותר מדי זמן.