התחלתי לכתוב פוסט, לא מכתב אלייך, ואז קפץ לי משהו שאמרת לי לראש, ו... הנה אני עכשיו שוכבת במיטה בצד השני של העולם וכותבת לך. מה עוד חדש אני מניחה.

אני פשוט לא באמת יודעת איך אני מרגישה, או איך לפענח את כל היומיים האלה, או... שום דבר בעצם. וכשאני לא יודעת מה אני מרגישה הדבר הראשון שעובר לי בראש זה... לדבר איתך. עדיין. כנראה תמיד. 

הסתובבתי למטה במין תערוכה של פרופס שיש שם, ויש להם שם מלא דברים מהסרט, וחשבתי לעצמי, אלמלא הסרט הזה לא הייתי מי שאני. יש סיכוי שבכלל לא הייתי בחיים (או שהייתי באיזה מחלקה סגורה או משהו). זה לא מטורף? אף פעם לא סיפרתי לך את זה. שאלתי אותך אם ראית את הסדרה, והראית לך תמונות מכנסים וסיפרתי לך על כנסים, אבל אף פעם לא סיפרתי לך עד כמה עמוק הקשר שלי ליקום הזה. או למה רדפתי אחרי כנסים. או כמה אני צריכה את העולמות האחרים האלה.

זה היה אמור להיות כיף. רוב הזמן זה גם באמת היה כיף. חשבתי לעצמי קודם שאחד החלקים הכי טובים היום היה לדבר עם ד׳ מרחוק (לא, אני משקרת, חשבתי לעצמי שזה היה החלק הכי כיף ביום), ואז כמעט שמעתי אותך אומר לי, ״את שומעת את עצמך?״ כמו בגדנ״ע באותו בוקר. ואתה יודע מה, אתה צודק, אני באמת מתמקדת בשלילי כי דווקא היו דברים ממש טובים היום, אבל... ככה הכל מרגיש כרגע, אתה יודע? אולי זה כי אני לא יודעת איך להתמודד עם דברים טובים. לא יודעת. אולי זה שוב החוסר ביטחון המיותר הזה. אולי זה הכל.

(זה לא מטורף איך שמצאתי את הביטחון שלי בעבודה, ואפילו בקופרטינו הייתי בטוחה בעצמי והכל, ועכשיו כשאני פה שוב, אני מרגישה כאילו יש לי אפס ביטחון עצמי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי שוב? זה כאילו... כאילו ששום דבר לא השתנה. אולי ככה זה עובד פשוט, ברגע שאני חוזרת למקום שהייתי פה אני עוברת רגרסיה. כבר ראיתי את זה פעם האמת, ועכשיו אני לא זוכרת מתי זה היה, אבל זה בוודאות קרה לי כבר.)

אני פשוט... נראה לי שיש לי יותר מדי שאלות ואני בטוחה שיש לי הרבה יותר מדי תחושות ורגשות ומחשבות, ושום דבר לא נראה הגיוני בשום צורה שהיא. והנה אם היית פה היית אומרת שאני אובר-דרמטית שוב, אבל זה נכון. אני באמת מרגישה כאילו שאני לא יודעת מי אני, ובטח שאין לי מושג איך ליישב את מי שאני היום עם מי שהייתי בפעם האחרונה שהייתי פה. אני לא יודעת איך להתמודד עם משהו ממה שקרה בכנס הזה עד עכשיו. זוכר שאמרתי לך שעדיף בלי רגשות? צדקת ואני עדיין חושבת שעדיף עם, לא בגלל זה אני אומרת את זה. אבל אני יודעת למה חשבתי ככה אז. כי כשהכל כל כך קרוב ומרגישים הכל בכזאת עוצמה והאפס אנד דאונס כאלה קיצוניים... כן, יש נקודות שכבר עדיף לא להרגיש כלום.

זה פשוט משהו בכנס הזה אני מניחה.

זה לא אמור להיות. אבל איכשהו היה לי מזל השנה (טוב לפני שלוש שנים, תודה קורונה) או משהו ועליתי בכמה הגרלות ואני לא יכולה לעשות את הדבר שלי של לנסות להיטמע ברקע. ואני דווקא טובה בזה. אבל הפעם אני לא יכולה. והדבר הכי גרוע הוא שיש כמה אנשים שזוכרים אותי, וזה... מחזיר חזרה את הכל. כי אתה יודע מה אני עושה ברגע שמישהו שם לב אליי, קשה לי להתמודד עם זה. אני צריכה אנשים. וזה אף פעם, אבל אף פעם לא עובד.

זה לא שהכל היה נוראי (״אז תפסיקי לדבר ככה״ בסדר בסדר). היו רגעים נהדרים היום. הייתי שעתיים מאחורי הקלעים (הגרלה מספר 2) ולמרות שהתחיל טיפה awkward כי אין לי מושג מה לעשות עם עצמי, דווקא המשיך ממש כיף. והיו כמה פאנלים מצחיקים. וגם אתמול בסך הכל רוב היום היה כיף, נהניתי מהארוחות ומהפאנלים והכל. הכל היה סבבה עד שראיתי אנשים שהכירו אותי ו... ברור שלשם הראש שלי הלך. אתה יודע איך אני. והאמת שכרגע אפילו הרגעים הטובים האלה מרגישים כמו יותר מדי. אני יודעת שאני צריכה לעבד את זה והכל, אבל זה פשוט מרגיש כאילו זה הרבה, הרבה יותר מדי. ואני מותשת.

אוף, אני לא יודעת איך לצאת מזה. באמת. חוץ מלמחוק את הזיכרון של כולם, אבל אני די בטוחה שזה לא אפשרי. אני לא יודעת. אני מאוכזבת מהתמונות של היום ושל אתמול (של אתמול היו נוראיות, ובטח גם התמונות מהאקווריום נוראיות), ואני לא מצליחה לצאת מהheadspace הזה של ״ראו אותי אז אני צריכה אותם הלפ״ למרות שחשבתי אני מתמודדת עם זה טוב יותר בעבודה, ואני עייפה והרגשתי הרבה יותר מדי בשביל יום אחד. ואם אני מכניסה גם את אתמול למיקס... אין לי מושג איך אני עדיין שפויה. ״שפויה״ זאת כנראה לא המילה הנכונה, אבל הבנת למה אני מתכוונת.

לעזאזל עם התלותיות הזאת ולעזאזל עם אנשים שרואים אותי ולעזאזל עם הכל. הלוואי שהיה פה וויסקי נורמלי. הייתי נותנת הכל בשביל סינגל מאלט טוב כרגע. הכל בשביל להוציא אותי מהראש שלי. (אם ד׳ היה פה הוא היה שואל מה קרה ודואג שאני אשתה משהו מוצלח, שזה בערך הקומבינציה הכי טובה. הנה, איך זה יכול להיות שסיפרתי לו את הדברים שסיפרתי לו באותו יום רביעי, ולפחות חלק מזה אני יודע שהוא זוכר, והייתי קצת חסרת בטחון אבל חזרנו לשגרה והכל בסדר, אבל פה אני קופצת מדברים הרבה, הרבה יותר קטנים? כאילו, כן, עוד יש לי רגעים של ״אני צריכה אותו איפה הוא״ איתו, אבל זה לא ברמה הזאת של ״אומייגאד הוא בקושי דיבר איתי הבוקר הוא בטח כועס עליי הכל גרוע הלוואי שהייתי מתה״. אם כי אנחנו כמעט תמיד מדברים בבוקר אז לא יודעת. אוף. בא לי הביתה. לא יודעת לאיזה מהבתים שלי אני מתכוונת).

אוף הלוואי שהיית פה. הייתי נותנת כמעט הכל בשביל לדבר איתך כרגע.

אני אנסה לרדת לראות מה קורה בהמשך הערב, ואז נראה לי שאני אלך לישון. התעוררתי מאוחר היום ועדיין אני מרגישה מותשת. כנראה תשישות רגשית או משהו.

מתגעגעת x

אן.