מחר היא חוזרת ללונדון, ואלוהים יודע כמה זמן אני לא אראה אותה.

זה לא שהביקור הזה הלך טוב באיזושהי צורה. אני פה כבר שבועיים, וזה בעיקר היה בין תקשורת מוגבלת לאף תקשורת. בימים שנשברתי וכבר לא היה לי כוח בקושי דיברתי איתה. כמו שלא דיברתי איתה מאז ערב פסח, פחות או יותר. (טכנית זה מלפני ערב פסח אבל היא באה אליי בערב פסח אז נגיד שמערב פסח.)

אתמול קצת יצא לי לדבר עם אמא על כל זה. ״קצת יצא לי״. אני אמרתי משהו, היא כמובן נפגעה, ואז כשאמא אמרה לי זה הרגיז אותי ממש כי בסך הכל אמרתי מה שראיתי, ומי היא שבכלל תגיד שלא רואים אותה. התגובה אולי היתה קצת לא פרופורציונית, אבל אני עדיין כועסת על מה שהיה בלונדון. וכל החיים שלי, בתכלס. 

כי זה שהיא לא באה בכלל לראות אותי אחרי שהייתי בבי״ח זה כל כך טיפוסי. בדיוק כמו שזה טיפוסי שפחות מחודש אחרי, כשאני מתמודדת עם זה שיכולתי למות וכמה שהכל רנדומלי וחסר משמעות, היא מפילה עליי את מה שהיא הפילה עליי. אה וההורים לא יודעים אז צריך לשמור בסוד, ולמי אכפת אם אן מתמודדת עכשיו עם דברים ממש קשים. כי זה תמיד אותו דבר, נכון? מה שקורה לי פחות חשוב ממה שהיא רוצה.

עברו שלושה חודשים מהפעם האחרונה ששמחתי לראות אותה.

אני לא יודעת למה, אבל נזכרתי היום בפעמים שהיא באה אליי בדצמבר. ועכשיו אני מתגעגעת.

זה מעייף לכעוס כל כך הרבה. זה מתיש. אני רוצה את אחותי בחזרה. אבל באותה הנשימה אני יודעת שאיך שזה היה עד עכשיו (פחות בשנה האחרונה, כל הסיפור הזה עם האזרחות ממש פגע בי אז התרחקתי) ממש לא בריא לי. לא סתם לא בריא לי, מגיע לי יותר מזה. מגיע לי שיראו אותי. גם בבית. במיוחד בבית, אולי.

אבל אני ממש מתגעגעת לכמה פשוט וקל וכיף הכל הרגיש בדצמבר. 😢💔