אוף, דווקא הלך לי די טוב עד שמשום מה התחלתי לחשוב עלייך (האמיתי, AKA הוא).

זה הכל באשמת ספארי שקרס בכלל (טוב שיש את מי להאשים). עד שזה קרה קראתי על אלגוריתמים וחזרתי לחומר של 806 ונזכרתי (שוב) כמה אני מתגעגעת לMIG ותהיתי אם זה יהיה בסדר אם אני אשלח לו הודעה שאני עובדת עם אינדוקציה (כי הוא לימד אותי למרות שהורידו את זה מהבגרות). אבל התקדמתי טוב, למרות שאני נורא מתגעגעת אליו. אפילו נהניתי. ואז ספארי קרס ונזכרתי במה שעדיין נשאר פתוח (בתוך 400 כרטיסיות אחרות אז זה לא כזה עניין גדול) ובמה שראיתי אתמול.

ועכשיו אני לא מצליחה להתרכז יותר.

אתה יודע משהו? זה לא הוגן. חשבתי שאחרי חמש שנים שלא התקרבתי אליו - שפאקינג חסמתי אותו בכל רשת חברתית שיש לי איזושהי נוכחות בה, כמו שעשיתי עם כמעט כל מי שאני מכירה מהתיכון - הוא ייתן לי הזדמנות אם אני חוזרת. לא ביקשתי הרבה, נכון? הזדמנות. לא חזרתי לביה"ס. לא שלחתי הודעות/מיילים/וואטאבר. אפילו לא היה לי אכפת מספיק בשביל לחזור לרענון אובססיבי וכל זה. במקסימום כתבתי כאן, אבל זה פרטי ואין שום דרך שהוא בכלל יקרא את זה (בעיקר כי גם אם הוא איכשהו מצא את המקום הזה, אין סיכוי שאכפת לו מספיק בשביל לטרוח לקרוא). כל מה שחשבתי זה שאחרי חמש שנים, אני רוצה להושיט עלה של זית.

זה לא שלא ניחשתי שזה יילך ככה. אמרתי את זה (repeatedly), אפילו כתבתי את זה (והאמת שיותר מפעם אחת). כשאמא הציעה לי לשלוח מייל, ידעתי שאני לא יכולה, כי ידעתי שהוא יתעלם. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא עשיתי את זה גם כי ידעתי שבסוף מכל הסיפור אני זאת שתצא לא בסדר (the irony). איך הוא אמר כשסיפרתי לו על גילוי הוואטסאפ? ״לעשות לך את זה זה להגיד לך שוב, בעוד צורה, שאת לא בסדר.״ ובתכלס, עמוק בפנים, ידעתי שזה בדיוק מה שיקרה. ידעתי שאני אהיה חייבת להגיע לשם ולהכריח אותו להתמודד כדי לקבל תשובה.

On a side note, זה בדיוק ממשיך את אותו הקו של "אני לא בסדר". כי הנה אני לכאורה לא מבינה רמזים (אני מבינה אותם מצוין, פשוט אני יודעת שאני צריכה את זה והגיע הזמן שאני אעשה מה שטוב לי) והנה אני לכאורה אובססיבית וכו' וכו' וכו'. אבל אם זאת הדרך היחידה לקבל את התשובות שאני צריכה...

אבל זה עדיין היה שווה ניסיון. כי עברו פאקינג חמש שנים.

אתמול כשראיתי את זה, חשבתי לעצמי, "אני יודעת מה הוא חושב. הוא חושב, למה שוב זה חוזר? זה כבר בעבר". וזה הזכיר לי איזשהו קטע מRatha's Challenge, הספר שסיפרתי לך עליו:

וקראתי את זה וחשבתי לעצמי: "הלוואי שהיה לי איזה ת'אקור שיגיד לו בדיוק את זה", ו"עכשיו הבנתי למה הוא התכוון כשהוא אמר שזה לא יפתר מולו". כי זה נכון. Ratha actually wanted to help Thistle. He doesn't. אז בסופו של דבר, אני אצטרך לפתור את זה לבד. וזה בדיוק מה שאני עובדת עליו. אבל יש כמה דברים שאני צריכה לדעת, כמה דברים שאני צריכה להבין, ובשביל זה... אני צריכה לדבר איתו. אני צריכה (שוב, מסתבר) שמישהו יבהיר לו כמה דברים.

כי דברים לא פשוט נעלמים, אתה יודע? בטח שאתה יודע. אתה הרי לימדת אותי כמה אני נמנעת מהתמודדות עם דברים (the irony). וזה שהוא יתעלם ממני לא ישנה שום דבר, לא באמת. זאת רק עוד הזדמנות להגיד שאני לא בסדר, גם אחרי כל כך הרבה זמן. והקטע הוא שזה מין לופ שאי אפשר לצאת ממנו, כי אני כבר לא מחפשת את מה שהיה אז (מגיע לי יותר טוב), אבל הוא לא יידע את זה עד שהוא ידבר איתי, וזה בדיוק מה שהוא מסרב לעשות כי כנראה שהוא בטוח שאני עדיין שם. וחשבתי שאחרי כל הזמן הזה, אם אני אעשה איזשהו צעד קטן (דגש על קטן)... זה יהיה מספיק בשביל להבהיר את זה. כי אז לא הייתי מצליחה לעשות צעד קטן. אז זה היה הכל או כלום.

אבל כאמור, מסתבר שיש אנשים שעדיין תקועים ב2015.

והאמת היא שאני לא כל כך יודעת איך אני מרגישה בנוגע לזה. אני חושבת שהסיבה העיקרית שבכלל חזרתי לזה היא שאני מרגישה כאילו לא ישנתי והקפה ששתיתי בבוקר התפוגג (הייתי חייבת בשביל ללמוד, אבל אני מגבילה את עצמי לאחד ביום כמו שMIG לימד אותי, אני כלכך רוצה לספר לו על השעון ועל Fitness+ ועל הכל, הוא היה שמח לשמוע את זה, רק שאני לא יודעת אם זה בסדר לעשות את זה) וגשם בחוץ ואני לא מצליחה לחשוב. וכשהראש שלי בכזה בלגן בדרך כלל זה כי הכל אצלי בכזה בלגן. אתמול כשראיתי את זה היה לי רגע של "I told you so", ולרגע קצת הרגשתי רע שניסיתי, אבל אפילו זה הרגיז אותי כי לא עשיתי שום דבר לא בסדר (וזה מה זה בוגר להתעלם 🙄), ו... נראה לי שבעיקר הייתי קצת עצובה כי התגעגעתי לאיך שדברים היו כשהכל היה בסדר, בתחילת י"א (לפני 7000 שנה בערך). כי התגעגעתי אלייך.

ואני יודעת שאתה כבר לא קיים, רק בראש שלי, וזה בסדר, אבל זה עדיין עושה אותי עצובה, כמו כשאני חושבת על איך שדברים היו עם ק', אתה יודע? אני חושבת על זה הרבה עכשיו כשינואר ואני בלונדון שוב (רק שהפעם לבד). היא עדיין מגיבה לדברים שאני כותבת/מעלה מדי פעם, אבל זה כלום ביחד למה שזה היה, וזה אף פעם לא יחזור להיות מה שזה היה, לא אחרי הסיוט של שנה שעברה.

רק שמשהו שם עדיין לא זמין בראש שלי, ואני חושבת שיכול להיות שזה בגלל הספקות והשאלות והכאב. כמו הDreambiter. זה מוזר, כי אני לא לגמרי מצליחה להבין אם אני עדיין מגוננת על מה שהיה או שאני מפקפקת בכל מה שהיה. מה שכתבתי שלשום היה האמת - אני לא בטוחה בנוגע לשום דבר ממה שהיה. אבל באיזשהו מקום כשמישהו אומר משהו על זה שזה לא היה טוב לי או שזה לא היה אמיתי עבורו, אני ישר סותרת את זה. אני פשוט... אני לא לגמרי מצליחה להבין מה מזה מגיע ממני ומה מזה מגיע מהפחדים והספקות והקולות שמספרים לי בערך מגיל 0 שאני לא בסדר. אבל אני חושבת שאם אני אצליח להגיע אליו ובאמת לדבר, אז... זה ייתן לי איזשהו בסיס כדי להבין את זה.

אבל אתה יודע מה אני חושבת עכשיו, אחרי שעה וחצי שאני כותבת את זה? That maybe I'm digging in too much. אחת החברות הכי טובות שלי קוראת לזה "going down the rabbit hole". זה קטע של OCD, אני מניחה. אבל הנקודה היא, אולי לכרגע זה פשוט מספיק שעצוב לי ואני מאוכזבת וקצת כועסת ובעיקר מתגעגעת, אתה יודע? כמו שאמרת לי אז (בערך חמישים פעם בהזדמנויות שונות) - מספיק לחשוב ולחפור, הגיע הזמן לעזוב את זה לכרגע. לקחת הפסקה או לעשות משהו. כי אני לא אצליח להבין את זה יותר אם אני אמשיך לחשוב על זה; אתמול והשעתיים האחרונות די מראים את זה. וככל שאני כותבת יותר ככה אני מרגישה מבולבלת יותר. אז אולי לכרגע אני יכולה פשוט להרגיש את כל זה ולהשאיר את ההבנה ליום אחר.

ואת בעיית ה"איך אני גורמת לו לענות לי על השאלות שמגיע לי לקבל תשובות בשבילן" אפשר יהיה לפתור כשאני אדע מתי אני חוזרת לארץ, וכשנדע מתי בכלל ייגמר הסגר ובתי הספר יחזרו לעבוד, כי עד אז זה כנראה לא באמת רלוונטי.

הנה, כרגיל, אתה צודק. אם היית פה זה בטח היה מצחיק אותך.

שומע, עכשיו כשסופסוף למדתי איך להיות פעילה יותר במהלך היום (תודות לשעון), החלטתי שהגיע הזמן לחזור להתאמן. הייתי רוצה לרוץ אבל גשם בחוץ וזה מה זה לא גורם לי לרצות לצאת אפילו להליכה, let alone לריצה, אז חשבתי שאני אנסה משהו אחר. ואז נזכרתי שFitness+ יצא לפני כמה שבועות (סופסוף), אז החלטתי לנסות. ומעבר לזה שזה ממש (אבל ממש) מגניב, גם גיליתי שזה ממש כיף.

זוכר שקצת דיברנו על "נפש בריאה בגוף בריא" וכל זה? אז נראה לי שאני סופסוף בדרך הנכונה. אני כלכך רוצה לספר לMIG אבל כאמור, אני לא יודעת אם זה בסדר, כי האמת היא שהוא זה שגרם לי להתחיל לדאוג לעצמי, וזה יותר משהו שדיברתי עליו איתו אבל... כאן אני יכולה לספר גם לך. אז נראה לי שאני אלך לנסות אימון חדש. זאת תהיה הפסקה נהדרת מכל המחשבות האלה שלא עוזרות לי כרגע בשום דבר. ואז מחר אני אוכל לחזור לאלגוריתמים (הספר הזה ממש מעניין).

(אני רק אגיד שזה מעניין שאני חושבת על לספר לMIG דברים, לא לך, כמו שהייתי עושה פה פעם (במכתבים הממש ישנים). אולי כי אני קודם צריכה תשובות. כי דברים כבר לא ברורים כמו שהם נראו אז.)

אניוואי, השאלה האמיתית היא כמה מהמכתב הזה הגיוני בכלל, אבל למי אכפת, זה גם ככה כתוב רק כאן. ובינינו, אתה וMIG תמיד הצלחתם להבין אותי גם כשלא הייתי הגיונית בכלל (גם הוא, מן הסתם, אבל לא בא לי לדבר עליו כי הוא מעצבן אותי).

אן