לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

ככה חחופש חח


כינוי: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2023

נו ו?


אני יודעת שאני עוף מוזר עוף טבעוני אוף עוף לי מהעיניים החלומות שלי לא משתנים רק גדלים ועשייה שלי לא גדלה רק פוחתת אני יודעת שזה מוזר לאהוב מקומות הרוסים אנשים הרוסים אולי ככה אנחנו, ה-רוסים שגדלו בתת תנאים מול משפחות תת אדם ואני התת מדהים אבל בתת מודע אני תת חיים. אני יודעת שזה נשמע דפוק שיש לי חלום אחד למות, שמרגיעה אותי המחשבה לסיים והסוף של כל חרדה מהר מסתכם בזה שאני דואגת לעצמי ומרגישה שזה הסוף ואז פתאום נרגעת כי וואו אולי זה הסוף? לסבתא שלי היה סרטן, לא הכרתי אותה כי היא מתה כשהייתי בת שנתיים. ראיתי בתמונות ופעם הלכתי לקבר אחי ולפי הלב מצאתי את הקבר של סבתא. אמרו לי שסבתא אהבה אותי מאוד, נו, כמו כל סבתא. חלמתי היום שאימא שלי מקבלת התקף וידעתי שזה בגלל שיש לה סרטן. הקטע הוא שבמציאות לאימא שלי אין סרטן ובחלום זו בכלל לא הייתה אימא שלי אבל חשבתי שכן. הכל הצגה, אנשים מרגישים שבגלל שיש להם סושיאל מידייה הם צרכן עילאי וקיימים באמת. מנצלים אותם והם ממסיכים להקים מיני מחאות דרך פלטפורמה ששולטים בהם האנשים שהם בעיקרון מוחים עליהם. מה ההיגיון? "תורידי ווטסאפ" אני שומעת את אותו משפט נוטף עליבות מבערך 2012-2013. היו חידושים בתנאי השימוש של האינסטגרם שנתנו לחברה שליטה מלאה על פרטיות מכשיר הפלאפון של כל משתמש אי שם ב- 2020. הרעיון היה - 'נחרים ליום' או הכי קיצוני 'לחודש' את האינסטגרם. ככה נלמד אותם לקח. התנאי שימוש לא השתנו רק הקצינו ונותרתי בין הבודדים כנראה שמחקו את האפליקציה ולא חזרו, כי זו מחאה אמיתית לא כך? ובעיניין הפייסבוק שאני מקדשת ולא מוחקת (כי גם אין למחוק, רק להשבית. אפשר לבקש בקשה מהם רק במקרה מוות למחוק, בהצלחה לכולנו) בגלל שיש שם שיחה שלי עם אחי, היינו מתכתבים גם כשאנחנו שתינו בבית. והשיחה מכילה תמונות ובדיחות וסרטונים, חודשים של רגשות מעורבים, אהבה, שנאה, דאגה, פחד, כעס, הומור, שחור והכל עד שהוא נפטר. ולא מצאתי את עצמי מסוגלת למחוק את השיחה. העתקתי אותה לוורד, עשיתי צילומי מסך ארוכים, אבל זה לא מעתיק טוב. והצילומים מבולבלים. אז הפייסבוק קיים. צף לו בענן הרשת המיושן. מידי פעם שולחים לי משהו מכעיס בפייסבוק, אני מנסה להסתיר את קיומי במרחב הרשתי. לפעמים הדבר ששולחים הוא כ"כ מעצבן והאנשים שמגיבים הם כ"כ מנותקי מציאות שיש בי דחף להגיב כאילו התגובה שלי תשנה סדרי עולם ותתן מאזן של צדק בשרשור. אני מגיבה הכי נעים שקיים וכותבת בהיגיון רב והתגובה שאני מקבלת זה "פרופיל בוט מזוייף ללא תמונה, את לא קיימת". אני בוחרת לחשוב שמי שקורא את הפוסט הזה מבין אילו רגשות מרתקים עולים בי מתגובות כאלו. 

הכל הצגה, כל זיכרון, לפחות שלי אישית, שאני לא חוזרת עליו- מתרחק מהמציאות שלי עד שנשכח. ונשכחים דברים אגדיים שאמרתי עליהם שאזכור לנצח. אומרים מה עדיף? מוצר שקנית או חוויה? בדר"כ התשובה חוויה. אבל האמת שלי? כל מוצר שקניתי (כמויות חולניות אני קונה כפייתית של מוצרים גם הזולים שבזולים וגם יוקרה) תמיד נפצע, נהרס, אין ערך, נפגם. וחוויות שיצאתי אליהן יום-יום, היו שנים שיצאתי לחוויות מטורפות של החיים במצבים משוגעים של החיים - הכל מתרחק ונשכח. הכל הצגה. 

בהמשך לפוסט הקודם ובהקשר לזה, עוד טיפ למכורים שעובד לי מושלם זו השאלה "אני בכלל אזכור את זה?" זה עובד לי על הכל, כרגע אני בסיגריות אז אני ספציפית שואלת - אני זוכרת את הסיגריות שאני מעשנת? את השנייה? השלישית? זה חשוב היה לעשן? זה שינה משהו בזיכרון? לבד אתם מבינים כמה ההרגלים שלנו מיותרים. 

הכל הצגה. אין כלום. חוזרת לפוסטים קודמים 1. המגיבים סגרו את הבלוג אי אפשר להכנס 2. השיר שהעלתי נמחק מהיוטיוב 3. התמונות שהעלתי לא זמינות

ואולי בקרוב גם 4. הבלוג לא זמין כי השרת קרס 

בהכל יש פאקים זה הכל הצגה 

אומרים לעצמינו אין לי כסף כרגע לבגד/סרט הזה. יהיו עוד בהמשך. 

אבל אין. הכל משתנה. 

ראבק ההארדיסקים ששמרו לליבנו כבר לא עובדים. תצלומים זה דבר רגיש, הכליכול להרס. הייתה לי חברה ובטח גם לכם לא חסר בן זוג קנאי או פסיכי שייקח את הדבר הכי קרוב לליבך - בושם של אימא, לפטופ, תמונה של המשפחה - ופשוט ישליך אותו, ישחית אותו, ידקור אותו, ישבור, ישרוף, לא משנה העיקר שזה כבר לא יהיה קיים. 

אין ערך לדברים, לפעילויות, למחשבות, לכסף, לחוויות. אין כלום זה הכל פשוט המצאה שלנו. אנחנו חיות, חיים מהרגע להרגע במטרה הישרדותית, אבל משהו קרה ונהיינו פילוסופים אחד אחד פלוס יש מפעל לכל דבר. 

הבעיה הכי גדולה שקרתה בחברה האנושית היה הרגע שמישהו רצה להיות כנראה מיוחד מאחרים, אז הבני אנוש עשו דברים שיבטיים כדי לייחד את עצמם מאחרים וגם להבדיל בין עמדות החברה- מי עני ומי עשיר? מי עבד ומי בן מלוכה? 

היום הכל אותו דבר 

גם אני כזאת אל תדאגו 

כמו שקראתם יש לי מיליון דברים שרכשתי 

וכשרואים אותי ברחוב ישר שואלים מי זאת כי הצלחתי לייחד את המראה החיצוני שלי טוב-טוב מהחברה. כל השינויים שעשיתי פיזית עשיתי למען להראות לאחרים שהשונה מכם קיים ביניכם. אנחנו חיים יחד. לתת שוק לצופים. לתת תקווה או להזיז בהם משהו לטוב ולרע. זה עובד. 

אבל אני בסוף לא שונה ממי שאני הכי שונאת 

"המיוחדים"

בדיוק השבוע סיכמתי 

אנחנו חיים בתקופת זמן זו 

ולא משנה מה נעשה 

זו תקופת הזמן 

ואנחנו המשתתפים בה 

כל אחד מסכם עצמו יפה ונחמד מאוד 

ואני להסביר את עצמי לאחרים יודעת 

אבל לא יודעת בכלל מי אני. 

זו הצגה, שופוני. 

מעניין אותי מתמיד מה אנשים חושבים על עצמם 

אני חייבת לדעת 

כולם כולל כולם חושבים בכל נקודה שהם הכי צודקים? 

מילה... הצגה.

תודה שבזבזתם את הזמן איתי.

 

נכתב על ידי , 21/5/2023 14:34  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאשכרה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אשכרה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)