לבטים של אשה

היה לי חלום בילדותי שחזר על עצמו שוב ושוב... חלמתי שאני רצה, רצה במהירות כזאת עד שרגלי מתרוממות באוויר ....

אני רצה באוויר... זה היה אמיתי כ"כ שזה הצליח לבלבל, ולפרקים תהיתי בתור ילדה אם אכן ניחנתי בסגולה שכזו.

זכור לי חלום אחר, שאני שכובה במיטתי ולפתע צץ לו בחלון ביתנו שבקומה הרביעית פרצוף של גבר, ענק, הוא עמד רגליו באדמה, הפנים שלו מילאו כמעט את כל שטח החלון, פנים עגולות שיער שחור, עיניים חומות, חלף בי פחד מצמית עד שהוא נעלם, או שהתעוררתי. חלום חד פעמי איי שם עמק בילדותי משום מה הותיר עלי רושם עז ועודו זכור לי.

חלמתי חלומות רבים שאני נמלטת רצה בכל הכח, זו שעת מלחמה ואני רצה בחולות, בורחת.

חלמתי חלום פעם על שני ילדים, ראיתי אותם בבירור, הם היו שלי בן ובת... כ"כ אהבתי אותם, עד שהתעוררתי זלגו לי דמעות מגעגועים אליהם, עכשיו אני אמא לבן ובת אך תמונת ילדיי שונה מתמונת הילדים ההם.

עוד חלמתי בנעוריי על שני ילדים, שאיתי, אך איני יודעת מי הם, האם הם מאומצים? האם אני אמם? לא חשבתי כך, אך אני גידלתי אותם, הם היו באחריותי לבד.

ואז התחילו החלומות השקופים.

בשנות התיכון,

הראשון,

פתאם קמתי באמצע החלום וראיתי עצמי ישנה, בהלה עזה אחזה בי, הכל כ"כ חד וברור, כל החושים עובדים במהירות, מנסה לרדת למטה חזרה לגוף שלי, אבל משהו מושך אותי למעלה, וכך התרוממתי לעבר התיקרה בעודי צופה בעצמי ישנה.

מנסה להגיע לידית הדלת , לצאת החוצה. יורדת באלכסון מהתיקרה לכיוון הדלת, מתקדמת לעבר הידית, אך סנטימטרים ספורים ממנה נעצרת, כאילו מישהו מושך אותי קלות אחורה, חוסם את הגישה. זכור לי במיוחד השניות האלו מול הידית.

אח"כ חזרו החלומות האלו לרוב, בכולם התעוררתי בבהלה ניצבת מעל גופי הישן ומנסה לחזור אליו בכל הכח, עולה, צפה למעלה כאילו אני אוויר, חסרת משקל, נלחמת ומשקיעה מאמצים רבים לרדת עוד סנטימטר לגוף המיוחל... לפתוח את הפה לצעוק , אבל הפה אילם והקול נדם, הגוף משותק ולא בשליטתי, אני לא שם.

מאוחר יותר למדתי לשלוט בנשימות, הייתה תקופה קצרה שלא ישנתי לבד, פחדתי. רציתי שיהיה מישהו לידי שיעיר אותי, זה לא תמיד עבד. בסוף זה ירד למינון נמוך וכמעט ועבר. לפעמים העזתי לנוע מעט ימינה ושמאלה אך מעולם לא עזבתי את הטווח שמסביב לגופי.

עוד אחד שזכור לי מתקופת הצבא, אני קמה בחלומי ומולי במיטת הקומותיים הצבאית יושבת דמות לבנה כולה, שלווה, מאירה, מחוייכת קמעה, מקרינה אינסוף של טוב, אני זוכרת שהיא נסכה בי תחושה של ביטחון והבטתי בה בסקרנות.

עוד חלום בתקופת ההריון של ביתי היה שאני יולדת בשירותים , חברה שלי אתיופית מיילדת אותי, והתינוקת יוצאת אתיופית, שחורה כולה, בתחילה היא נראית לנו בת ואח"כ בן, או להפך. 

ובאמת הבת שלי יצאה כהה יחסית אלי, אח"כ התבהרה מעט.

- הנסיכה שלי התעוררה אז כנראה שתם פרק החלומות לעתה.

יכלתי לגשת לכאן פעמים רבות ולא ניגשתי. פעם היה לי עצוב מידי, פעם היה לי מפחיד מידי, ופעמים רבות לא היה לי די.

אין סיבה שאני כאן ועל מה אכתוב אם בכלל לא אדע.

אולי זה היה רעיון לא טוב הבלוג הזה. עד כמה אני בוטחת בו על מנת לשפוך באמת את חיי , את רגשותי על פניו...

הילדים שלי זה ברכה ונחמה תמידית על כל כאב שמבצבץ לו, הם האידיאל ששווה להילחם למענו, לשמוח בשבילו וטפח את הגבורה, את התקווה, את הטוב.

מתי הפסקתי להיות ילדה בעצמי? מתי הפסקתי לחלום רק למעני... האם ברגע האמת אמצא את הכוחות בתוכי.

אולי בכל אדם בוגר מסתתר הילד שמסרב לקמול, שחולם על מרחבים ועל חופש, על שמחה וצחוק מתגלגל, על מעשי שטות בצד מעשים הירואים שישנו את העולם.

ככה הייתי בילדותי, רציתי לשנות את העולם, האמנתי בכוחי שאצליח בעזרת חיוכים, מעשים טובים, בעיקר הארת פנים לבריות לשנות. אבל המציאות טפחה על פניי במהרה. כמה הזוי זה לחייך לזרים נראה על סף טירוף לעיתים, והזרים עודם זרים גם אם הם למעשה "בני ישראל" האחים.  עדיין אני מסוגלת לקשור שיחות אך הרצון דוכא לי. כבר לא בא לי לחייך לעולם, ואני לא כ"כ מאמינה שהחיוך שלי יגרום לחיים בו לחייך אלי חזרה.

איפה התמימות של נעורי אני כה מתגעגעת אליה.

בתקופה הכי הזויה של חיי עסקתי בחקר כל העולם שמעבר שבוודאות וללא שום ספק קיים, סיאנסים, מסעות אסטרלים, מנהרות, ראיית מה שמעבר ... כמעט שהלכתי לאיבוד שם עד שפגשתי באיש עם שתי רגליים חזקות בקרקע ולו נישאתי.

היום כל זה מאחורי ולעולם לא אשוב להתעמק בכך שנית. אין בי את הבשלות, העוצמה והיציבות הנדרשים בשביל זה.

ובכל זאת לעיתים אני משתעשעת במחשבה על עצים ונעורים, על אבנים ועננים...

על איך ששיגענו אנשים אני ובעלי בכל מיני סיאנסים מדומים, תמיד איתו מדומים...

בעלי איש טוב  וחזק, מצחיק ומסור. אפשר לסמוך עליו. אני אוהבת אותו.

האם אני אדם נטול בטחון? כנראה באופן חלקי, לעיתים באופן גורף ולעיתים אני מרגישה משוקמת וחזקה.

לילדים שלי אני אומרת עשרות פעמים ביום עד כמה אני אוהבת אותם, משחקת ומספרת סיפורים, עושה הצגות ומנהלת עם בני הקט שיחות.

הקטן הוא בעל דמיון מפותח , ויש לו עולם משלו שהוא יכול לדבר בו ולספר עליו, מהשרוול הוא שולף רצף של עלילות ואירועים מומצאים. אני משוגעת עליו, הוא אהבת חיי האמיתית ולעולם לא אוכל להודות דיי לאל על שבחסדו הגדול נתן לי שניים מופלאים כאלה.

הוא מזכיר לי אותי, גם אני הייתי פעם כותבת, מספרת, בכלל חשבתי שאהייה סופרת פעם, אבל מעולם לא הקדשתי לכך מאמץ של ממש. ערימות של שירים שגרמו לדיי הרבה דמעות , יומנים , כתיבה השראתית הכל נעלם באורח פתע וירד לטימיון. אולי מכאן נוצר אצלי מעיין מחסום כתיבה.

ובכלל דבר אישי אמור להשאר פרטי , ופה כאן הוא נחלת הכלל. אבל הכלל לא יודע מי אני ומהם ההתמודדויות שלי. הכלל כאן לא ייגע בי לעולם.

פעם נהגתי לחשוב באנגלית , פעם ידעתי ערבית, פעם חזרתי בתשובה, פעם ואולי כמה פעמים נשבר לי הלב, פעם , בעצם הרבה פעמים שמחתי,פעם עישנתי , פעם בכיתי,  פעם הרגשתי הכי קרובה לאלוקים וכל יום שלי היה צרוף בניסים.