אותיות פורחות באוויר

היי.. בעצם אני לא יודעת למה אני פה..

אני כבר חודשיים בלעדיו..

וזה מוזר אבל מרגיש שהזמן טס, אבל גם לא זז..

הייתי עמוסה בזמן הזה.. הספקתי הרבה.. אם זה עבודה מרתקת, טיול גדול בעולם וגם המון טיולים קטנים בארץ..

והספקתי גם ללמוד, ולישון ולהכיר אנשים..

אבל בסוף כל יום מגיע לילה.
והלילות חזקים ממני.

קשה ועצוב.. ובעיקר לבד.

אני לא מתחרטת. על שום דבר.
אתה לא בשבילי. אתה לא עושה לי טוב.

הייתי עיוורת ועכשיו אני יודעת בוודאות שזה מה שהיא צריך לקרות.

אני לא רוצה להגיד שאני כועסת, אבל אולי קצת כן.. ולאו דווקא עלייך,אלא יותר על עצמי.

שלא הרגשתי, שלא עצרתי, שויתרתי, שלא כיבדתי את עצמי, ושלא ראיתי שאתה לא מכבד אותי.

ועכשיו כשהבנתי שאולי המילים האלה קצת יותר מידי קשות.. אני גם חייבת לך תודה ענקית.

כי למרות כל זה אני לא מצליחה להשתחרר מהבדידות החונקת שנפלה עליי, בלעדייך.
היית שם בשבילי.. הרבה יותר מאחרים..

וגם אכזבת מאוד בסוף..

אני רק צריכה מישהו.. לא בן זוג, כל מישהו.. שיהיה קצת חבר.. חבר לנפש שלי, שיעסיק אותי וירחיק אותי מעצמי.

אחד שבאמת יהיה אכפת לו.. אבל גם אחד שלא יפגע בי בסוף הדרך.

אבל לאף אחד לא אכפת. וגם לא יהיה אכפת.

ונמאס לי כל הזמן לחפש.
וזה אפילו פתאטי כל הזמן לחפש.

שונאת את המרדף הזה, מרדף אחרי אהבה בעולם הממש לא אוהב הזה..

הביטחון העצמי שלי ברצפה, והביטחון שלי באנשים עוד יותר.

אני רק רוצה לישון בשקט.