היי שוב. יודעים עכשיו קלטתי תטעות הדקדוקית בכותרת שלי(שאין לי מושג אם מישהו רואה) THIS ARE THE DAYS OF MY LIVES ככה זה שלא נמצאים בשיעורי אנגלית כבר שנתיים. אם אני יודעת להגיד תשם שלי באנגלית היום זה הישג.

 יודעים, כשהייתי מכית לא הייתה לי שביזות יום א' כמעט (רק כשהיו לי חיילים ממש חארות ו/או סגל חרא) עכשיו יש לי שביזות כל השבוע לפני שאני חוזרת כי אני לא רוצה לחזור. ככה זה ישראלים רוצים את כל היד. סתם תאמת אני דווקא דיי נהנית בבסיס- הדברים היחידים שמציקים לי ובשבילם אני מוכנה כבר להשתחרר זה החום המטורף בבסיס שלי והיתושים הנוראיים שלא נותנים לי לישון בלילות. חברים מהיום נשארו לי שבועיים בבית ושבוע בסיס וזהו עוד 7 ימי בסיס ואני בבית.

אתם שואלים אם אני מפחדת... אה לא אני לא מפחדת כי עשיתי לעצמי איזו תוכנית מגניבה בראש שאם היא תתבצע או לפחות תתבצע חלקית, אני אהיה בשלב של הלימודים או הפעלת הראש חלקית בשביל פסיכומטרי רק בעוד איזה חצי שנה-שנה. ולהלן התוכנית-

דבר ראשון להשתחרר זה צעד בסיסי בתוכנית. לאחר-מכן לעבוד איזה חודשיים להתחיל מועדפת בתחנת דלק ואחר-כך ליסוע לחול עם החברות ולעבוד בעגלות בקריסמס. אם אני לא אסע אני בכל אופן יעשה את המועדפת ותוך כדי רשיון נהיגה וכאלה. אחרי העגלות (אם אסע) אמשיך את המועדפת ואחרכך טיול בדרום-אמריקה. הנופים, החוויות, הטראקים זה לא יהיה רע... ואחרי הטיול אני מאמינה שאני אתחיל ללמוד או משהו...

כל דבר בתוכנית הזו הוא לא קבוע ככה שאם משהו ישתנה לא יקרה שום דבר... יש פלאן בי סי ואף. סתם אני זורמת מה שיהיה אני מרוצה...

תאכלס אני עדיין לא יודעת איך אני נפרדת מכל האנשים הטובים שיש לי בבסיס. אני שמחה שלפחות בסוף השירות יצא לי לבלות זמן איכות עם אנשים ולראות אותם יותר מאשר שהייתי מכית והייתי חייבת ללכת לישון או שהייתי מתמוטטת. כמה שהתבאסתי על עצמי שאני חפשנית לעת שחרור היו לזה יתרונות. אני קצת מתחרטת שלא יצא לי יותר זמן עם אנשים מסויימים אבל לפחות למדתי מסר מסויים שהוא שלפעמים,אם אפשר עדיף לישון פחות (למרות שאני מאד מאד אוהבת לישון וזקוקה לזה) ולבלות יותר.  וגם בנוסף- לא להיות כלכך צהובים! קצת שחור יכול להיות טוב מאד (צהוב= חייל טוב ומשעמם שחור= להיפך).

לא הספקתי הרבה מאז שיצאתי לבסיס אבל ביליתי אחלה יום עם חברה שלא יצא לנו להתראות הרבה מאד זמן. ככה זה שלא גרים באותה עיר ושלא נמצאים באותה שכבת גיל. היא הייתה החברה הראשונה והיחידה שלי ויש לי עדיין רגשות של חיבה כלפיה. יותר דאגה ואהבה כבן-אדם מאשר כבת זוג. הכל התחיל מטרמפ שהביא אותי לקצה השני של הארץ מבחינתי. ראיתי שאני באזור שלה והתקשרתי אליה. היא זרמה ומצאתי את עצמי אצלה. היה דיי מצחיק ומפדח מ2 סיבות עיקריות- 1 הכלבה שלה התמתחה והביאה את הפלוץ של החיים ושתינו נקרענו מצחוק.

2 ישבנו על המחשב שלה והיא דיברה עם חברה והחברה הזו רשמה על מישהי כן נראה לי שהיא מגולחת לגמריי.. שתינו התפדחנו כי זה לא כלכך היה מיועד לעיניי אבל בסדר. עברנו.

נשארתי אצלה כל היום כי רציתי להעביר לה את הזמן כי היא בבאסה שהיא נפרדה מחברה שלה. אז נשארתי. ראינו בערך כל תוכנית בטלויזיה כל היום  אבל בסדר בשבילה אני מוכנה. קצת נרדמתי (באתי מהצבא אחרי שעתיים שינה בלילה) קצת אכלתי והיה אחלה. באמת שהחזרנו הרבה שעות שלא הצלחנו להיפגש אתמול. זה לא שאני מצפה לזה אבל יש לי הרגשה שמתישהו בעתיד יהיה ביננו משהו חוזר. אף פעם באמת לא היה מה שצריך היה ויכול היה להיות. זה נגמר מהר כשאני התגייסתי והיא אכלה סרט על זה ולא ידעה מה לעשות עם חברה בצבא. עכשיו גם היא הולכת להיות מכית למרבה האירוניה, ואתמול ניסיתי כמיטב יכולתי להראות לה איך לא להיות צעירה ולימדתי אותה איך קושרים שרוכים, איך שמים את הכומתה, איך מצדיעים וכדומה.אני גם אדאג שהיא תקבל כמה שיותר ציוד שאוכל להביא לה (קשרים באפסנאות זה הכי טוב) מצחיק איך דור הולך ודור בא (היא מתגייסת 5 ימים אחרי שאני התגייסתי). אני בטוחה שכולכם מאחלים לה בהצלחה!

גם בן-דוד שלי מתגייס בקרוב מאד וגם הוא יצטרך את הבהצלחה הזה כי אין לי מושג לאן הוא הולך אבל זה לא נראה לי למקום כלכך מצויין.

בכלל אני לא מבינה את ההורים שגורמים לילדים שלהם לא לעשות את שהם רוצים. תכבדו את רצון הילדים שלכם גם אם אתם דואגים.

אני בחיים לא הייתי נותנת שימנעו ממני לעשות את רצוני אם זה באמת היה חשוב לי. בן-דוד שלי רוצה להיות קרבי ולא נותנים לו. ועכשיו הוא יידפק במקום מעפן (מה שאני מקווה שלא יקרה).

מה עוד? זהו עוד בינתיים רק התחלתי את השבוע בבית ואני אמשיך לעדכן כי יהיו עוד חוויות... בינתיים שיהיה לכולם, לא משנה איפה הם, אחלה שבוע!

"i wanna lock you up in my closet nanana

iwanna put your hand in my pocket when no one around

and so on,,,"

אווריל אווריל תאכלס היא באמת עושה לי חם אבל לא זו הייתה כוונת המשוררת כי אם השמש הזאת הקופחת על ראשי הקטן וגורמת לו להתחמם עד מאד ואז להתעצבן על עוברי אורח תמימים יותר או פחות ממש חם לי בש.ג וכמובן שכל יום התחזית היא התחממות- פאקינג גלובל וורמינג אנחנו טיפשים שאנחנו לא עושים שום דבר וזה יתנקם בנו עוד ממש ממש מעט!

אניויי, מי שמעצבן אותי הם בעיקר על אנשי סגל מפגרים.

למשל: סמבצים מפגרת שקשה לה להזיז את ישבנה ממצב ישיבה למצב ישיבה+טלפון. כן זה ממש קשה לשבת במזגן ולחייג למרפאה לשאול אם יש תור לחייל המסכן שמתבשל בגללה רבע שעה בשמש סתם. או שסתם בא לבסיס שלנו ובגלל שלה כמובן קשה לחייג בגלל הפרנץ, אז הוא יחזור מאוכזב לבסיס בלי שקם. אז בגלל זה אני נהנית (יחסית)שהיא חוטפת צעקות ולא כזה אכפת לי למרות שבסוף אני חוטפת על זה (הזכרתי שאני משתחררת ב20 ומה-13 אני בבית וזה סופי- ביררתי?, כי אם לא אז זה נכון:)

עוד דוגמא לכוכב עולה בבסיס: בעל תפקיד משתנה ולא מוגדר שתופס מעצמו וגם הוא כה זקן עד שהוא מתקשה להזיז את עצמו. למשל כשביקשתי שיחליפ אותי ל-'2 דקות בש.ג כדי שאוכל להשתין כמו בן אדם ממוצע. כן הוא כלכך מיהר לעשות כלום. והיום, שלא קם ולא החליף אותי לאכול ונעזוב את העובדה שהייתה לי תקרית בנות נחמדה... אין בעייה חבר- טופס תלונה (כנראה)+ הפסקה ארוכה בשבילי עד שהוא בא סוף סוף....טוב שנזכרת..

אני חושבת שסוף סוף הבנתי מה השתנה אצלי בצבא מבחינת הרצון שלי לעזור לאנשים. קצת בשביל לחדד- לפני הצבא הייתי נערה לתפארת מדינת ישראל: קמה לזקנים באוטובוס, מתנדבת בכל דבר אפשרי, מאמצת משפחות חתולים וכדומה...

היום הבנתי שכן אולי חלק מהנחמדות שלי איפושהו הלכה לאיבוד אבל זה במידה יחסית טובה. כי פעם הייתי נותנת את הלב גם בשביל מי שדפק אותי ומגישה את הלחי השנייה. היום אני אתן את הלב רק בשביל מי שמגיע לו והלב לא ירחם כשמי שלא מגיע לו ידפק. טוב תלוי במקרה.

הייתה תקופה שזה הפחיד אותי שאני "מדרדרת בטוב ליבי" אבל זה לטובה, פשוט אני כבר לא תמימה והאמת אני דווקא דיי ההפך כבר הפכתי לסוג מסויים של קוראת בני אדם. מפחדת להיפגע ולכן לא כלכך סומכת אבל גם זה לאחרונה הפך ל"ברינג איט און" כלומר יש לך צאנס תוכיח לי.

אני חושבת שאני עוברת מגיל 12 ל13 ומעלה עכשיו...חחח סתם לא אני מתקדמת... אולי בצעדים ממש קטנים עם הרבה צעדים אחרונה תוך כדי והרבה חזרה על מסקנות עבר אבל לאט ובטוח לא?

מצב רוח- סבהבה לגמריי. חזרתי לאופטימיות הטבעית שנעלמה לי איפושהו בתקופת הדאון האחרונה. יש לי קטע מוזר כזה של דו-קוטביות (לא באמת) שאני יכולה לפעמים לשקוע בבעיות ולא לראות את הסוף ואז להתבאס על הבאסה המבאסת וכו , או שאני יכולה להגיד היי- "הכל זה לטובה, גם אם זה נראה אחרת" (דנה אינטנשיונל) כרגע אני באופטימיות...אל תהרסו! סתם לא נקווה שזה יחזיק מעמד.

החלטתי שהנסיעה לעבוד בחול יכולה להיות דיי מועילה לי.

א- הפסיכולוג שלי חושב שיכול להיות שאני יחזור בראש אחר מהטיפול שלנו ואז הוא ילך קפוט. ואני חושבת שכל עוד אתגורר בבית לא אשנה פאזה וארצה לשפר את יחסיי עם הוריי- מה שכמובן מונע ממני לעזוב את הבית ולהמשיך בחיי בלי לחיות איפושהו ברצון ילדי לאהבה וחום, מה שיוצר מעגל שאומר שגם כשאחזור מחול אשאר בבית עד שאפתור את זה- כלומר הפסיכי חולה.

ב- לפי דעתי זה גם יחזק את היאלה בואו נגשר על כל השנים האלה וכל הבעיות החדשות (אני לסבית) כי לא אהיה בבית איזה חצי שנה ותמיד כשאתה נוסע להרבה זמן הריבים לא מחזיקים ובכל שיחה כולם בוכים ורגשניים כמו מפגרים כי הם דואגים וסוף סוף נזכרים שאת הילדה הקטנה והחמודה שלהם והם מקבלים אותך (מרחוק) כמו שאת.

ג- זה יעזור לי גם בקטע של הבטחון העצמי עם בנות המין היפה, מה שמשום מה מאד לא ניתן לי כי היי- אם זה לא ילך אני תמיד אחזור לארץ והן ישארו שם וכאלה.....

ד- חוויות מעשירות, כיס מאד עשיר, זמן איכות עם החברות הכי טובות, התאווררות מכל התקופה הצהלית+מה שעובר עליי ומטריד אותי, אולי שינוי ראש מסויים.

ה- אני לא רוצה להישאר מאחור לפספס את הכל וגם לבד- חבר הכי טוב שלי כבר שם עובד ויעבוד וגם שתי החברות הכי טובות שלי יסעו? נו פאקינג ויי!

נושא אחר- גיליתי מה הדבר הכי מפדח לעשות עם בנות שאתה לא יוצא עימן ולא מעוניין בהם- לראות איתן סרטי קולנוע "דוקומנטריים"- כלומר באמת דוקומנטרים רק שמכילים תוך כדי תמונות רלוונטיות אך לא תמימות שדיי גורמות לי להרגיש שאנחנו מינימום רואות גיי-פורן.

הסבר- אתמול היה בטלויזיה איזה לקט מטורף של הומואים ולסביות וקראתי לאחת החברות הלסביות בבסיס. חשבנו יהיה מעניין. ברחנו תוך 2 דקות תוך פאדיחה הדדית ופחד מחשיפה של כל עוברי האורח במסדרון שיראו את התכנים שאנחנו רואות... מצד שני זה יכול להיות אחלה ספתח למזמוזים ראשונים עם בחורה שאתה כן מעוניין בה...

אה ועוד משהו. היום באתי לחנות של אבא שלי בספונטניות (קמתי כדי שאיזו זקנה תשב ואז ראיתי שאני באזור אז צלצלתי וירדתי)

וכשבאתי דיברתי איתו על הנושא הכי רווח אצלי במוח- צריכים לבלות יותר ויותר זמן איכות. כנראה שהוא אף פעם לא יבין כמה זה חשוב לי וכמה זה חסר לי מכל החיים. זה חבל שהורים פשוט מתישהו שוקעים במאבקי החיים והכסף ולא רואים כמה זה חסר לילדים שלהם שהם לא יותר שם. כשאמרתי לו שאנחנו צריכים לבלות יותר הוא אמר שאני בצבא (חארטה אני עכשיו שורצת בבית כמעט כל הזמן- שבוע שבוע +אפטרים) והוא אמר שהוא עובד ולכל אחד יש את הדברים שלו לעשות. מה זה עזרת הורים עזרת ילדים? זה דיי אנוכי ולא אנוכי בשבילי לרצות את זה ולבקש את זה אבל זה דיי צורך שלא ממולא , אבל, אני חושבת שגם היום הבנתי משהו לגביי כמה זה יתממש- זה פשוט צריך להמשיך לבוא מהצד שלי ואני צריכה להפסיק במרדפיי אחרי הכל ולהיות זמינה מידי פעם כי אם אני לא אעשה את הצעד הוא כמעט ולא יעשה אותו. וזה הכי טוב שיהיה לי מצד אבא שלי. נראה לי שדיי חתמתי את הבנתי היום אבל מי יודע העולם הוא מאד מוזר אני כבר לא עוקבת אחריו.

בכל מקרה אני עוד על חצי א וחם לי פצצות לאוזניות אז שיהיה אחלה סופ"ש כי אני מחר חוזרת לסגור אותו ולהתבשל בבסיס     להית

היי שוב. נראה לי שזה יותר ממכר לרשום במחשב מאשר ביומן. יש הווי מסויים. למרות שגם זה בסדר.

אני מרגישה קצת כמו קארי בראדשו עם איזה קוסמופוליטן חביב.  האמת שבתאכלס זאת הייתה סדרה מצויינת ואפילו הסרט היה מאד מתחבב... ואפילו (דה) היה סוף טוב ואני לא אגלה איזה כי אני לא ספוילר מהלך אני בחורה!

אז מה היה לנו מאתמול? ממממ המייל שחיכיתי לו מהחבר הכי טוב שלי שנסע לארה"ב לתקופה בלתי ידועה או מבוטלת לא הגיע ואני מאד רוצה שהוא יגיע. אני מתגעגעת אליו כמו שהתגעגעו פעם לירושלים הבנויה אני נשבעת!

הוא עובד בסוכנות היהודית ואחרכך כנראה שיעסוק בעגלות (מה שאני גם אעשה אם זה יתגלה כהדבר הנכון)

ואחר-כך אולי גם יטייל קצת. אצלי בכל אופן זאת הפעם הראשונה שאני יודעת מהו געגוע אמת וכלכך עמוק. סתם שתבינו את מידת ההיכרות שלנו- מכירים שלוש שנים אחרי שהכרתי אותו דרך רע לעבודה (שאיתו לא שמרתי על קשר). הוא התחיל איתי ואחרי שדחיתי אותו (דה לסבית) נשארנו ידידים ואז גילינו שאנחנו נהנים להיות ביחד ושיש לנו תחומי עניין משותפים ואז נהיינו החברים הכי טובים שנפגשים כל איזה יום יומיים, כמה פעמים ביום, סופשים שמישהו מאיתנו בבית... עד מתי הוא בחו"ל?

מה עוד חדש? גיליתי ששבוע לפני שאני משתחררת- 13,7 הוא השבוע שלי בבית. זה אומר בעצם שזיינתי את המערכת ויש לי חפש"ש ושבוע לפני השחרור הוא גם סוג של שחרור בשבילי! ההנאות הקטנות שבחיים!:)

אתמול בשעה טובה ומוצלחת לקחתי את הנגן שלי מהתיקון. בוא אני אסביר לכם איך זה עבד- קניתי נגן לפני איזה 3 חודשים. נגן בן זונה עם 60 גיגה זיכרון, מסך גדול (4 אינץ למבינים) והרבה הנאה, זאת בהתאם להיותי ש.ג בהתהוות וחובבת מוזיקה מושבעת.

אך מה חבל שהנגן החליט, כמו כל מכשיר אלקטרוני שידי נגעה בו, להשבר מאד מהר. שלחתי אותו לתיקון תוך כדי מחאה עלכך שכמובן שהאחריות לא מכסה אלף ואחת סעיפים וביניהם התיקון שלי. טוב נו... תוקן וחזר למרבית הפתעתי עם מסך שרוט.

עקב היותי אדם עקרוני לא הסכמתי לקחת אותו מהחנות. ואז החלה מסכת העינויים- לצלצל לבאג פעמיים בשבוע קבוע ולרדוף אחריהם. אחרי שדיברתי עם המנהלת האמנתי שהגיעה הישועה רק מה- המנהלת קצת שכחה מאיך אומרים יפה? פאקינג לחזור אלי עם תשובה. שבוע שבועיים שלושה דיי! אין תשובה? לא צריך! אני רוצה את הנגן שלי ולא לשבועיים שהוא הספיק להיות אצלי..

לקחתי אותו וההנאה בליבי שבה לחגוג. סוף סוף אינספור סרטים ותיקיות. רק מה? כמובן שאני אאבד משהו על הדרך- המטעןןןןןןן ועכשיו אני אצטרך לקנות חדש...כל הזין. מסקנה- באג היא חרא של חברה אל תקנו מהם ואל תחפשו דווקא את החברות הגדולות כמו שאני חיפשתי... בקרוב שאדפיס לעצמי חולצות (נמאס לי מההיצע של השוק היום ואני גם אינדווידואלית) אני צופה חולצת אני שונאת את באג ואתם או משהו מסיט אחר......למען יראו ויראו ולא יקנו כי הם זבל או כמו שאדם חכם אמר לי פעם (שכרגע כנראה בתאילנד)" המיץ של הזבל"

מה עוד? אתמול באו אליי החברות שלי לעבודה בילו והעבירו לי חצי מהמשמרת. הם אשכרה השיגו לי 30 שקל בשעתיים טיפים בפלירטים מאד ברורים עד כדי כמעט הטרדה מינית. זה כלכך לא אני לעבוד ככה- לשים את קערת הטיפים באמצע לחייך להדגיש את חריץ החזה ולהגיד אולי תשים איזה טיפ בנוסח זה או אחר. ולפיכך הרווחתי אחרי שהן הלכו עוד 10 שקלים חדשים כל הלילה. תענוג! יש אנשים שלא נועדו לפלרטט את זה כבר הבנתי מזמן. תחשבו על עודד מנשה בקיץ על החוף שר וכל הילדים אחריו : הכל אני יכול בחופש הגדול

 לצמוח ולגדול בחופש הגדול

למצוא כושי גדול בחופש הגדול וכו וכו וכו המצאנו את השיר הזה אתמול והם שרו אותו ונקרעתי מצחוק (הן אוהבות כושים גדולים/עם גדול...) היו לנו דיונים פורים על מקום העבודה שלנו בעגלות אחרי הצבא וכמובן שהגענו לדד אנד כמו מקודם- אני ועוד חברה נוסעות יותר בעקבות הכסף (היא לימודים אני דרום אמריקה) והחברה השלישית רוצה לסוע בראש של road trip כזה ויותר לבוא לבלות ופחות להרוויח וכאלה כי אולי זאת הפעם האחרונה שנהייה ביחד לפני שדרכינו תפרדנה... אני כבר לא יודעת ולא מצפה לכלום. שומרת את ההאכזבות שלי למקומות אחרים. חוץ מזה שלא החלטתי סופית אם אני נוסעת.הסברים למה הם לא היום כי אני תיכף קמה ומתארגנת לעבודה.

זהו בעצם היה דיי משעמם אבל הנגן העביר לי את רוב המשמרת שאחרי זה וכשהתחלתי להירדם פשוט קמתי והתחלתי לעבוד. היי אני ש.ג אני יודעת להעסיק את עצמי הרבה יותר מזה....

בתום המשמרת נסעתי לבסיס כי היה יומהולדת לנהג הבסיס האהוב שלנו שהוא אחד האנשים הטובים באמת (מסיע אנשים שפספסו אותו על חשבון זמנו הפנוי- וכל נגלה כזאת היא איזה 50 דקות...) פשוט גבר גבר אז באתי בשבילו והיה ממש אחלה. הוא מאד התרגש והיה הרבה אוכל למרות שהיה צפוף כי הוא הזמין את כל הבסיס לחדר של 3 מטר... הגיון צהלי משהו. על הדרך גם ראיתי את מושא רגשותיי החדש (שרק אני מודעת אליו)

אחרון חביב-

אני חולה (וגם זה דיי מקור הכותרת). הזין הוא שאני צריכה לעבוד היום. עוד יותר זין- היום זאת המשמרת שאף אחד לא רוצה לקחת כי צריך לסדר בסדר איזה 200 עיתונים +לקוחות.....לפחות לא יהיה משעמם..

טוב נו. תאכלס זאת אחלה תחנה ואחלה אופציה לעשות מועדפת בלי יותר מידי בעייות. פלוס זה שאני יכולה לחלטר בין זה לבין הדלק בתחנה ולעשות אחלה טיפים. צפצפים לי מלמטה מסיבה כלשהי. נתראה:*)