ממ.. רק תדעו שאני לא כל כך מזניחה.. זה הנסיון השני שלי לכתוב את הפרק.. נקווה שלא יפול האינטרנט שוב..:\
אביב נשכב על הרצפה, ירדתי אחריו בוכה, והוא.. לא זז.
האנשים סביבנו החלו מתקבצים קרוב קרוב.. משוחחים ביניהםם, בעוד רועי והכנופיה עזבו את המקום
דניאל:"אני מקווה שאתם מרוצים!!"
רויטל:"חבורה של מפגרים"
רועי:"היי מותק אני מקווה שזה לא יפגע בסיכויים שלנו כן?" הוא פנה אלי..
אבל אני התעלמתי.. רק חיבקתי את אביב שלי.
אני.. אני שתקתי. שתקתי ובכיתי. אף אחד בחיים לא יבין את מה שהרגשתי.
חשבתי שאיבדתי אותו.
...:"ילדה? ילדה תקומי ממנו תני לי לבדוק.. ילדה?!" התעלמתי מהקול ולבסוף אמרתי..
אני:" אביב?? אביב??" לחשתי לו באוזן בוכה.. אבל הוא לא הגיב. "אביב בבקשה... בבקשה תענה לי"
התכוונתי לזוז ולפנות את המקום לאדם שכל כך רצה לבדוק את אביב שלי.. אבל אז הרגשתי את היד של אביב אוחזת בי בקושי והוא לחש..
אביב:"גם.. ג..גם אני.. אוהב אותך"
אני:"שש.. אל תגיד כלום" בכיתי ונשקתי לו על השפתיים המדממות..
...:"כן.. כן הקניון הגדול בפ"ת כן.. מהר תודה" שמעתי את האיש מדבר "הם בדרך" הוא הצהיר...
דניאל:"מי?"
...:"האמבולנס... תגידי ילדה את בכלל יודעת כמה זה מסוכן?!" ושוב התעלמנו מהאיש..
רויטל:"הוא עדיין ער או..?"
דניאל:"ששש.. את לא רואה שיש להם רגע.."
ובאמת, אני ישבתי על הריצפה ואביב הניח ראשו על רגלי בעוד אני מלטפת את פצעיו בעדינות.
כעבור כמה דק' הגיעו החובשים שסחבו את אביב באלונקה, ואני שלא הסכמתי להרפות מידו נסעתי איתם..
רויטל ודניאל קבעו לפגוש אותנו בבית החולים כי לא נשאר עוד מקום באמבולנס.
...:"הוא יהיה בסדר" אמר לי החובש לאחר שתיקה ארוכה..
אני:"כ.. כן אני יודעת פשוט.."
...:" אני יודע איך זה.. את מרגישה אשמה נכון?"
אני:"מה? לא.. פשוט.."
...:"זה בסדר הייתי בסיפור הזה, היי ילדה אבל את בכלל לא אשמה.. הוא כנראה כמוני קנאי.. אין לך מה לדאוג.. זה קורה כל הזמן באמת.. תחייכי קצת, אנחנו פה עכשיו ואנחנו נעזור לו"
ידעתי שהוא צודק אבל המחשבה שאולי אאבד את אביב שלי לנצח בגלל שטות שכזו.. לא יכולתי לתת לזה לקרות.. פשוט לא יכולתי.
הוא נסע מהר יותר מהמהירות המותרת. הוא ממהר.
הוא יצא באמצע הפגישה בשבילה, ובכל זאת הוא מאחר..
ככה זה כל פעם.. היא כבר רגילה. היא בטח תגיד לו לא נורא.. העיקר שאתה כאן איתי עכשיו.. ואז הם יתנשקו..
הם תמיד מתנשקים.
הוא התקרב לבית הקפה... וחנה כ - 500 מטר משם.. העיקר שלא יזהו את המכונית.. בכל זאת, הוא לא עוד טיפש.
הוא יצא מהמכונית והתחיל ללכת מהר.
הוא ראה אותה שם. כל כך יפה, כמו תמיד, זוהרת.. הוא כל כך רצה לגשת אליה ולנשק אותה. הוא חיפש את החיוך כזה, אותו חיוך שמופיע על פניה כל פעם.. אבל הוא לא מצא. במקום הופיעה לה הבעה מודאגת. משהו לא היה בסדר, הוא ידע.
-
כבר עברה חצי שעה, וכלום.
פאקינג שום דבר!
הם נכנסו לחדר גדול, חדר בדיקות ככה כתוב.. ואף אחד לא נכנס ולא יוצא.
אחות אחת, או שתיים יצאו לשניה וכשניסיתי לדבר איתן הן אמרו לי שזה יקח עוד זמן ואני פשוט צריכה לחכות בסבלנות.
אבל איך?! תסבירו לי איך אני יכולה לחכות בסבלנות, כשדלת אחת מפרידה ביני לבין אהובי היקר ואני פשוט יושבת כאן בלי לעשות שום דבר. אני חייבת לעשות משהו.. כל דבר..
רויטל ודניאל עוד לא הגיעו, מה שתרם להרגשה חסרת אונים שבה הייתי שרוייה..
עד שהגיע רופא אחד, קצת זקן הייתי אומרת, הוא יצא מהחדר וישר רצתי אליו עם שאלות.
אני:"סליחה??? אביב.. כאילו.. הילד שבפנים.. הוא בסדר???? מתי הוא יוצא??"
...:"ומי את אם אפשר לשאול?"
אני:"אני... אני חברה שלו"
....:"נעים להכיר דוקטור צבי"
אני:"היי.. אממ.. מה איתו?!
צבי:"כרגע אני מנוע מלתת לך כל מידע כל שהוא על החולה שבחדר, אני יכול רק להגיד לך שהוא עובר כרגע בדיקות, כדי לגלות את כל הנזק הנגרם לו.. כן אוכל להיעזר בעזרתך אם תוכלי לקחת את הפלאפון שלו ולהתקשר להודיע להוריו זה יועיל מאוד תודה" הוא אמר והגיש לי פלאפון.
אני:"כ.. כן בטח"
צבי:"תודה רבה" הוא אמר ונכנס מהר לחדר לפני שהספקתי להגיד עוד דבר נוסף.
לקחתי את הפלאפון והתקשרתי להוריו של אביב..
...:"אביבי?" ענה לי קול נשי
אני:"ממ.. לא.. זאת.. ידידה שלו.. אמ... מיה"
...:"שלום מיה אני מירי.."
אני:"התקשרתי.. כי טוב.. ביקשו ממני אני כאן בבית החולים.. הבן שלך אביב.. הוא.. הוא בבדיקות פה..."
מירי:"מה?! א.. אני באה מהר תודה לך מתוקה תודה את איתו עכשיו?!"
אני:"ל.. לא לא נותנים לי להיכנס הוא עדיין בבדיקות"
מירי:"תודה רבה לך תודה אנחנו מגיעים מיד!" היא אמרה וניתקה.
ואני רק הרגשתי רע יותר ויותר.
-
הוא התיישב לידה, התקרב לנשקה אבל היא התייסגה לאחור..
מוניקה:"אני בהריון" היא אמרה ללא התרעה מוקדמת.
יובל:"מ... מה? א.. איך? למה? מתי?"
מוניקה:"חודש שני.."
יובל:"ולמה לא סיפרת לי?! יש לי.. ילדות ואישה ו..חיים"
מוניקה:"ואתה תצתרך לוותר על כל זה בשביל לגדל איתי את הילד"
יובל:"מה?! מי דיבר על לגדל את הילד?!"
מוניקה:"ואם לא אני אספר לאישתך אני נשבעת לך יובל אין לי בעיה ואתה יודע את זה"
והוא מצא את עצמו לא יודע במה לבחור. במשפחה שלו.. או במשפחה השניה..
-
דניאל:"הגענו הכי מהר שיכולנו" היא אמרה בעודה רצה לכווני
רויטל:"איך את מאמי שלי?! את נראת רע.. ממש רע"
אני:"אני גם מרגישה ככה"
דניאל:" לאא מאמי אין לך סיבה להרגיש ככה.. יהיה בסדר, הוא יהיה בסדר!"
אני:"אני יודעת.. אבל אני.. אני לא" הן פשוט חיבקו אותי ואני בכיתי. ולא יכולתי לעצור את הדמעות.. רק בכיתי ובכיתי..
עד שפתאום נפתחה הדלת.. ומשם יצא.......
מממ.. 3>
לולה # (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
