רק אל תגיד שנגמר

...:"מה את עושהה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!" שמענו צעקה מכוון הדלת.

הזזתי את מבטי מאביב ומולי עמדה בר.

אני:" מה את רואה שאני עושה?"

אביב:"בר.. א.. אנחנו צריכים לדבר.." גמגם אביב

בר:"אוי אביבוש שלי אתה בסדר?" היא התעלמה מדיבוריו "מי היה יודע מה היה קורה לך אם לא הייתי מגיעה לפה, איך היא לא מתביישת, מנצלת אותך במצב כל כך רגיש! ואתה.. אתה לא יכול לזוז, לא יכול להתנגד.. אוי מתוק שלי" היא התנפלה עליו בחיבוק ענק..

אני:"לידיעתך... אביב רצה את זה בדיוק כמוני"

בר:"את תשתקי ותלכי מפה אני פה עכשיו הוא לא צריך אותך יותר!"

אני:"את תשתקי יא כלבה עופי מפה! את לא רואה שהוא לא רוצה אותך?"

בר:"אתה שומע איך היא מדברת עלי?!" היא פנתה אל אביב.

אביב:"בר.. אנחנו צריכים לדבר.."

בר:"דבר מתוק שלי.."

אביב:"ביחידות.."

אני:"זה בסדר אני הולכת ממלא.." אמרתי ויצאתי בכעס.

ישבתי בתחנת האוטובוס והדלקתי סיגריה. ואז כשהאוטובוס הגיע הכנסתי את היד לכיס וראיתי שעדיין לא זכרתי להחזיר לאביב את הטלפון :|

אביב:"בר.. אין דרך קלה להגיד לך את זה.." הוא מלמל

בר:"להגיד לי מה" היא היתממה.. היא ידעה מה הוא הולך להגיד, היא ידעה טוב מאוד.. אבל היא לא תיתן ל.. ל.. מיה הזאת.. לנצח אותה. מי היא בכלל?! היא בר.. בר היפה, בר המתוק, בר המקסימה, בר חברה של אביב. ועכשיו.. עכשיו מה היא תהיה?

אביב:"א.. אני לא יכול להמשיך לשקר לך.. אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד"

בר:" מ.. מה? אבל.. אבל למה? חשבתי שכל כך טוב לנו ביחד, אני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי אז למה להרוס את זה?!" היא אמרה עם דמעות בעיניים.

אביב:"אז זהו בר.. שאני.. אני כבר לא אוהב אותך.. ושל תביני אותי לא נכון את מקסימה באמת ו.."

בר:"אל תמשיך אפילו" היא קטעה אותו חצי בוכה "אני יפה ומקסימה ויהיה מישהו אחר שעוד יאהב אותי ואני יאהב אותו ואתה רוצה שנישאר ידידים וחשוב לי שאני יבין כמה אני מדהימה.. אז חדשות בשבילך מתוקי אני כבר יודעת את זה.. יודעת את זה כל כך טוב.. איך לעזאזל אתה זורק אותי בשביל המיה הזאתי?!"
אביב:" מה היא קשורה בכלל?!" הוא צעק

בר:"אני לא מטומטמת, כל אחד יכול לראות.. ומי שלא רואה.. פשוט מפגר!"

אביב:"א.. אני לא.. אני לא יודע טוב?! אבל כל מה שאני יודע זה שאני לא אוהב אותך!"

בר:"אתה כן!! אתה עוד כל כך תתחרט.. היא פשוט זונה.. היא זונה.. שרמוטה כונפה"

אביב:"תשתקי! היא בנאדם כל כך מדהים, ושלא נדבר על היופי שלה! בר את יפה.. וכמו שאמרת את כבר יודעת את זה.. אבל המבט הזה, הזלזול הזה.. ההתנשאות שלך.. היא פשוט מכערת אותך.. כל כך מכערת אותך, ולמיה יש את היופי התמים הזה.. היא פשוט מדהימה היא בנאדם טוב באמת לא כמוך את פשוט שטחית וכל מה שהיה בינינו הייתה משיכה גופנית! שיחה נורמאלית אי אפשר לנהל איתך!" הוא התפרץ.

בר הסתכלה לו בעיניים.. נגבה את הדמעות ושתקה. היא שתקה כמה שניות, הרימה את מבטה המתנשא ואמרה..

בר:"אתה תתחרט על זה.. אתה כל כך תתחרט על זה אני נשבעת לך.."

אביב:"צאי מפה!" הוא צעק

בר:"אני הולכת תירגע" היא צחקה ויצאה. היא נשארה כמה שניות מחוץ לדלת מציצה, והוא.. היא עסוק, הוא לא ראה אותה... הוא חיפש משהו..

אביב:"אוף נוו איפה הפלאפון שלי?!"

'הוא עוד אצלה' היא חשבה..

בר:"כמו שאמרתי.. הוא עוד ישלם.." היא סיננה לעצמה והלכה.

ירדתי מהאוטובוס, הבית היה חשוך.. 'מוזר' חשבתי לעצמי.

נכנסתי הביתה וראיתי שרק אור קטן דלוק בחדר של אמא.. נכנסתי בשקט.. וראיתי אותה בוכה ולידה יושבת רוני מחבקת אותה ומנחמת אותה..

אני:" מ.. מה קרה???" ניגשתי לאמא

היא שתקה, רק בכתה.

רוני:"קראי" היא סיננה והגישה לי רועדת דף לבן

בנות יקרות,

כשתעלו למעלה בטח לא תמצאו כל זכר אלי פרט לתמונות בודדות.

ולא משנה כמה תחכו.. אני לא אחזור הביתה. לא היום, לא מחר, לא מחרתיים.. וגם לא בעוד שנה או שנתיים.

מי יודע, אולי אפילו לא נתראה יותר.

אתן חייבות להבין, כולכן.. שאני אוהב אתכן.. כל כך אוהב..

אבל אני חייב לעזוב. חייב ללכת.

אתן בטח תשנאו אותי, וזה מובן.. גם אני הייתי שונא את עצמי אבל זה אני. אבא, בעל ובנאדם.

אין דרך קלה לעשות את זה ולכן לא טרחתי להיפרד.

פרידות זה לא הצד הטוב שלי.

אני מקווה שיהיו לכולכן חיים יפים..

גם אם זה יהיה בלעדי.

ומי יודע, אולי יום אחד אני אחזור.

בבקשה בנות, אשתי ובנותיי, נסו להבין אותי..

אפילו שאינני יכול להגיד לכן למה עזבתי.

אוהב מאוד מאוד מאוד יובל .

דמעות ירדו לי מהעיניים כשקראתי את זה.. לא יכולתי להאמין..

א.. אבא שלי, הוא פשוט קם והלך.

אני:"זה לא יכול להיות" בכיתי

רצתי לכוון הארון שלו, פתחתי אותו, וכמו שהוא כתב.. שום בגד לא היה שם.. רצתי למגירה הזאת, זאתי עם כל הארנקים והמפתחות.. וגם היא הייתה ריקה. התרוצצתי ממקום למקום מנסה לחפש משהו.. משהו שיוכיח לי שלא.. שזה לא נכון.. שהוא לא באמת עזב

רוני:"הוא הלך..את יכולה להפסיק עכשיו"

אמא:"רוני עזבי אותה" היא לחשה..

אני:"ז.. זה לא יכול להיות" אמרתי

אמא:"דיי בנות, אל תבכו זה בסדר. בסדר כל עוד יש לנו אחת את השנייה, זה יהיה קשה, נכון אבל ביחד אנחנו יכולות להסתדר. אם הוא לא רוצה להיות איתנו, הפסד שלו! נהיה חזקות. חזקות אחת בשביל השנייה.

אני כל כך אוהבת אותך. אתן הבנות היפות שלי, אני לא יכולה לראות אתכן בוכות ככה.."

שתקנו. רק חיבקנו אותה ולבסוף אמרתי

אני:"אנחנו יכולות..." לחשתי

רוני:"אנחנו יכולות.."

כל הדרך היא שתקה. הנהג שלה ניסה לדבר, לשאול..

אבל כלום. היא אפילו לא צרחה עליו כמו תמיד. היא הסתכלה על אותה הנקודה ופשוט שתקה.

היא נכנסה הביתה, אמא שלה ניגשה אליה חיבקה אותה.. ושאלה אם היא רעבה..

והיא? עדיין שתקה. כמו רובוט היא צעדה לעבר המקלחת. וגם שם היא לא בכתה.

היא הרגישה כל כך זולה, כל כך.. שטחית? זה מה שאביב אמר לא..

לאט לאט היא הורידה את החצאית הקצרה יותר מדי, זאתי שגורמת לכל הבנות קנאה..

היא התמתחה והורידה את החולצה הצמודה יותר מדי, זאתי שמבליטה את החלקים הנכונים..

היא עברה לתחתונים, אלה שכבר כל בחור שני יודע להוריד במיומנות..

היא הורידה את החזייה, מידה אחת יותר ממה שהיא צריכה..

היא מילאה את האמבטיה במים.. ונכנסה פנימה.

עד שפתאום נפתחה הדלת ומשם יצא אביב שכוב במיטה עם גלגלים מלווה בשתי אחיות.

אני:"אביב? אתה בסדר????" רצתי לכוון המיטה במהירות

אביב:"בטח (: הכי בסדר שיש עכשיו שאת איתי" הוא חייך

אני:"אני כל כך דאגתי" לחשתי לו והתחלתי לבכות

אביב:"דיי מיה אל תבכי את לא רואה שאני בסדר? אני רוצה שתחייכי בשבילייי"

...:"אביבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב??" נשמעה צעקה של אישה מודאגת.

...:"מירי אמרתי לך לא לצעוק ככה אף פעם! את רוצה לגרום לכולם פה התקף לב?!"

מירי:"אוי נוו שמואל הבן שלנו פהה.. אבל איפה?? אביבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב?"

אביב:"כדאי שמישו יוביל אותם עכשיו לפה או שהצרחות לא יגמרו בחיים" הוא פנה אל אחת האחיות

האחות:"אין בעיה" היא ענתה בצייתנות, וכעבור כמה שניות הגיעו הוריו של אביב והתנפלו עליו בשאלות בעוד אני רויטל ודניאל עמדנו בצד והתפקענו מצחוק. האחיות הובילו את המיטה לחדר עם עוד חולה אחד שכנראה שבר את שתי רגליו:|

ולאחר שכולנו נכנסנו ואביב היה עסוק בשיחה עם אביו פנתה אלינו אמא של אביב

מירי:"מי מכן היא מיה?" היא שאלה

אני:"א..אני" עניתי מתביישת

מירי:"אוי חמודונת!" היא נאנחנ וחיבקה אותי "רק רציתי להגיד לך תודה רבה על הכל! וגם לכן בנות.."

אביב:"אמאאא תעזבי אותה נו.."

מירי:"אתה בשקטטט"

...:"סליחה? לא נעים לי להפריע אבל הייתי רוצה לשוחך עם קרוביו של החולה.."

-

בר:"נוו כבררררר! הוא לא עונה...:\" מלמלה לעצמה.

רוני:"אולי הוא.. ישן"

בר:"אם הוא היה ישן אז הוא בטח היה מכבה את הפלאפון או משו נוווו אני ינסה שוב!"

רוני:"אולי הוא עם המיה הזאת?"

בר:"מממממממממממה אמרת?!"

רוני:"נוו את יודעת, את לא עוורת.. בעצם אפחד בבצפר לא עוור.. כולם יודעים שיש ביניהם משו.. זה כל כך ברור ו.."

בר:"את מדברת שטויות," היא אמרה "אביב אוהב אותי ורקק אותי.. כאילו הלו?! אני פאקינג בר" היא אמרה בהתנשאות.. אבל בעצם בלבה, היא רק רצתה לנקום.. כן היא לא עוורת היא יודעת שיש ביניהם משו.. זה היה בדיוק האישור שהיא הייתה צריכה, הבדיקה הזאת אם היא לא היחידה.. היחידה שרואה..

רוני:"כ..ן.. אולי את .. בכל זאת.. צ .. צודקת" היא ענתה מפוחדת.

בר:"ברור שאני צודקת!" היא ענתה בביטחון גמור.

רוני:"היי ישלי רעיון... אולי.. ממ.. אולי תתקשרי אליו מחסוי תבדקי אם הוא מסנן אותך וגם תשמעי איפה הוא!"

בר:"רעיון טוב (: רק תעזרי לי אני לא כל כך מבינה בכל זה....."

רוני:"הנה.. תביאי" היא לקחה את הפלאפון ותוך שניות החזירה אותו לבר ואמרה "יאללה חייגי"

כולנו ישבנו בחדר של אביב ודיבנו, הגיעו גם כמה חברים שלו עם המוןן אוכל.. וההורים שלו היו ממש נחמדים ואפילו הזמינו פיצה...

אני:"אני יוצאת שניה לשתות" אמרתי

יצאתי ופתאום הרגשתי משו רוטט בכיס שלי.. הכנסתי את היד וראיתי את הפלאפון של אביב נזכרתי שעוד לא החזרתי לו אותו... הפלאפון צילצל.. 'מספר חסוי' התלבטתי ובסוף החלטתי לענות.

אני:"ה..הלו?"

שקט.

אני:"הלוווווו?????" צעקתי יותר חזק..

עדיין שקט.

ניתקו.

מוזר, חשבתי.

הוא נכנס לבית, הוא היה חשוך.

'יופי הוא ריק' הוא חשב..

הוא עלה למרתף והוריד משם 2 מזוודות, הכי גדולות שהוא מצא.

הוא התחיל לארוז את הדברים שלו אחד אחד, מקווה לא לשכוח שום דבר.

הוא מיהר, פחד שמישהו יגיע ויראה אותו.. זה יהיה לא נעים.

הוא סיים לארוז, לקח דף ועט והתחיל לכתוב..

בנות יקרות,

כשתעלו למעלה, בטח לא תמצאו כל זכר אלי, פרט לתמונות בודדות.

ולא משנה כמה תחכו.. אני לא אחזור הביתה. לא היום, לא מחר, לא מחרותיים.. וגם לא בעוד שנה או שנתיים.

מי יודע, אולי אפילו לא נתראה יותר.

אתן חייבות להבין, כולכן.. שאני אוהב אותכן.. כל כך אוהב..

אבל אני חייב לעזוב. חייב ללכת.

אתן בטח תשנאו אותי, וזה מובן... גם אני הייתי שונא את עצמי אבל זה אני. אבא, בעל, ובנאדם..

אין דרך קלה לעשות את זה, ולכן לא טרחתי להיפרד.

פרידות זה לא הצד הטוב שלי.

אני מקווה שיהיו לכולכן חיים טובים..

גם אם זה יהיה בלעדי.

מי יודע.. אולי יום אחד אחזור.

בבקשה בנות, אישתי, בנותי.. תנסו להבין אותי..

אפילו שאינני יכול להגיד לכן למה עזבתי..

אוהב מאוד מאוד מאוד, יובל.

-

בר:"אני לא מאמינה שהוא איתההה!! אני פשוט לא מאמינההההההההההה"

רוני:" אמרתי לך..........."
בר:"תשתקי אני חושבת!!"

פתאום צלצל לבר הפלאפון.

בר:"הלו? מה?! ורק עכשיו אני יודעת?! אני בדרךךךך!!!!"

רוני:"מה קרה?"

בר:"אביב בבית חולים.. ורק עכשיו אני שומעת מזהה!!"

-

לאט לאט כולם הלכו. השעה הייתה כבר 11 בלילה..

אביב:"את לא הולכת?"

אני:"בינתיים אני פה איתך.. מה אתה כל כך רוצה שאני אלך?"

אביב:"מה פתאוםםםםםםםםםםםם!" הוא קרץ לי

אני:"אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר.. על.. מה שקרה מקודם.. " לחשתי לו

מירי:"אני ואבא שלך יוצאים קצת לטייל.. תשמרי על הבן שלי מתוקה" היא חייכה עלי

אני:"את יכולה לסמוך עלי!"

אביב:"למה לדבר?" הוא אמר בשניה שמירי יצאה ונישק אותי נשיקה ארוכה.. פשוט מדהימה!

...:"מה את עושהה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?"

שלכםם..

לולה # (: