מי זה מופיע טס על ענן ברקיע? לב אל לב מי פה אותנו אוהב? גם כשנדמה שהמצב נורא למי אכפת? ...

היום אני מתחילה דרך חדשה. היא לא כוללת ספורט ואכילה בריאה, נמאס לי מאלו. ניסית אותם הרבה מאוד זמן וזה הוביל אותי לשום מקום.

היום אני מתחילה דרך חדשה, ואני מתחילה אותה כי נמאס לי מכל דבר אחר, ניסיתי לעשות את זה בריא, ניסיתי לעשות את בשומרי משקל, ניסיתי אם דיאטיקניות של קופת חולים ולא הצלחתי, וכל ניסיון שנכשל גרם לי להרגיש כמו לוזרית שלא מצליחה לעשות דבר אחד כמו שצריך, וזה לרדת במשקל. המשקל (ועודפיו) מציקים לי, הם מכאיבים לי, כל פעם שאני רואה את הצמיגים שיש לי אני רוצה לצעוק ולברוח, אבל ניסיתי גם את זה וזה לא עובד. עוד סיבה שאני עושה את עכשיו היא כי נמאס לי שכל הבחורות החתיכות והרזות מקבלות את כל הבחורים שאני רוצה, אפילו בנות חדשות שלא היו בבצפר יותר מחודש מצליחות להשיג אנשים שאני רוצה כבר הרבה מאוד זמן, וזה כואב. זה כואב לראות חברות שלי שיוצאות למסיבות ויוצאות עם בחורים שווים, ואני נשארת להיות זאת שמחזיקה להם את המעילים.

אז היום אני מתחילה דרך חדשה, נכון שזאת לא דרך בריאה אבל זאת הדרך שעובדת.

הימים הראשונים של בצפר אחרי חופשה ארוכה תמיד מעצבנים... הם תמיד ארוכים מדי, ותמיד מקבלים יותר מדי שיעורי בית, וכשניסיתי להגיד משהו, המורה להיסטוריה (די מפחידה, עם אף שמזכיר בננה) צעקה עליי: "מה?! מה הרגע אמרת?!! את רצינית??!!! את הרגע חזרת מחופשה וכבר את מעיזה להתפנק... תתביישי לך" באמת התביישתי, לא בגלל אמרו לי להתבייש אלא בגלל שהיא צרחה אליי, ליד כ-ו-ל-ם. נכון שאחר כך חברות שלי נתנו לי מבטים של "אל תדאגי יהיה בסדר, היא גם ככה קצת מופרעת" אבל התחושה הזאת של איכס, נשארה לי בבטן ובראש, לא כי מה שהיא אמרה אלא הדרך שבה היא אמרה את זה... כאילו שאני לא משתדלת מספיק וזה ממש לא המקרה.

אני מצליחה להתמיד ולהחזיק ממוצע של 85, וחוג יצירה, וקבוצה שאני מדריכה בתנועה, ומשאירה זמן להשקיע בימי הולדת של חברות ולנחם אותן כשהן נפרדות מחברים שלהן, ולהתנדב בווטרינריה בגדרה, ולעשות בייביסיטר לכל מיני אנשים, אז אתם מבינים שהמקרה שבו אני לא משתדלת מספיק לא ממש תופס. אז אני לא מבינה למה היא תגיד דבר כזה, או שאני פשוט חופרת סתם, כי לפעמים אנשים אומרים דברים כי הם רוצים להגיד וזה לא אומר שום דבר אליי כבן אדם, אבל במקרה כזה או אחר אני עדיין נשארתי לאיזה שעה אם תחושה של איכס, ומגעיל בבטן ואני לא אוהבת את זה, בכלל.

עכשיו הגעתי למסקנה, אני יותר מידי אחת מהחבר'ה.

איך אני אמורה להשיג חבר נורמלי כשאני כל כך קרובה ליותר מידי בחורים שהמחשבה הכי עמוקה שהייתה להם כבר הרבה מאוד זמן היא כמה גרעפסים הם יכולים לעשות בשלושים שניות. אני צריכה עוד קצת... אני צריכה עוד קצת... בנות (בנים, לרסן כל מחשבה כחולה שבטוח עברה לכם בראש כרגע).

זה לא שאני אובססיבית לגבי חבר, ממש לא, האמת היא שההפך די נכון, אבל עבר יותר מדי זמן מאז שהלכתי לסרט אם משהו שלא היה אימא שלי... יותר מידי זמן. תשאלו אותי איך הגעתי למסקנה הזאת... ישבתי וחשבתי מה לקנות לחבר ממש טוב שלי ליום הולדת שלו ואז נזכרתי בפעם הזאת שעשינו תחרות גרעפסים. ואז זה נחת אליי, בנים לא רוצים בחורות שמנצחות אותם בתחרויות גרעפסים. אז החל ממחר אני פוצחת במבצע צבאי שיזכר לדורות: מבצע "להיות רצויה ולהשאר בחיים". התוכנית:

שלב 1: להוריד שערות.

שלב 2: לקנות חזיית פוש-אפ שלא תראה כמו חזיית פוש-אפ.

שלב 3: לשים לק נורמלי (לא וורוד וחצי מתקלף).

שלב 4: לבקש שלוקים של משקאות אלכוהוליים מחברים של חברים שלי, במקום לשתות מבקבוק שלי (זה אמור לגרום לך להראות יותר מקסימה אבל במובן של תלמידות-בצפר-בחצאיות-מיני, או משונררת, תלוי אם הוא פרסי או לא).

בהנחה ששיחקתי את המשחק כמו שצריך, אני כרגע הפכתי להיות שוב בחורה רצויה ואהובה (שמידי פעם מקבלת מבט ברחוב) ולא נשארתי הבחורה-שיכולה-להוריד-את-החברים-הבנים-שלה-בתחרות-שתייה. 

*ברור שצחקתי, פרסים לא תמיד קמצנים, רוב הזמן כן אבל ראיתי יוצאי דופן.