הם המשיכו לנסוע באותו הכיוון, באותה דרך ישנה המוקפת באדמה יבשה. שוב החל לרדת גשם, שהפך את האדמה לבוצית והמכונית נתקעה. היה נראה שהבוץ מגיע מכל מקום, זולג אל הכביש מכל עבר, כאילו יש לו רצון משלו ומטרת חיים חשובה – לעצור את המכונית שבה נהגה קריסטין וישן מרוול.

מיכל הדלק היה כבר חצי ריק וקריסטין העדיפה לעצור ולחכות עד שהגשם ייפסק. מרוול התעורר בינתיים, העביר יד בשיערו והתמתח.

"למה עצרנו?" הוא שאל לאחר שהביט דרך החלון אל הכביש המכוסה בבוץ ושם לב שהמכונית לא נוסעת.

"הכל מכוסה בבוץ, עדיף לחכות שהגשם ייגמר ואז נמשיך" היא אמרה, ואז הוסיפה בלחש "גם מיכל הדלק חצי ריק".

מרוול שוב הביט דרך החלון ואז הפנה את מבטו לעבר קריסטין שהניחה את ראשה על משענת המושב בעייפות. שוב מרוול ניסה, ללא הצלחה, לקלוט את תווי פניה.

"את חושבת שיש עולם מקביל אי שם?" הוא שאל לפתע, כשהרגיש אי נוחות מסויימת והיה בטוח שהיא נועצת בו את מבטה כיוון שהוא נעץ בה את מבטו.

"יכול להיות" היא אמרה בחולמניות, "בכל מקרה זה לא עוזר בכלום. אנחנו פה, בבוץ".

"את חושבת שיש דבר כזה חור תולעת ענקי בצבע כחול-זהוב?"

קריסטין התיישרה והסתובבה עם כל גופה לכיוונו של מרוול. "אתה מתכוון חור שבו גרה תולעת כלשהי?"

"אני מתכוון..." הוא שתק. למה אני מתכוון? "מן מעבר כזה, בין עולם אחד לעולם אחר..."

קריסטין העבירה יד בשיערה האדמוני (מה שפיזר ריח נעים של שמפו פירות, או משהו דומה לו) והניחה את ראשה על ההגה, במה שנראה כתנוחה מאוד לא נוחה. היא לא ענתה, מבטה היה מרוכז בעיניו של מרוול והיא ניסתה להבין על מה הוא מדבר.

"אני מתכוון, מעבר! הרי אם יש עולמות מקבילים, ישנו גם מעבר."

קריסטין בחנה את פניו, שהיו מוארכות מעט, על אפו היו שני שקעים קטנים, ככל הנראה מהמשקפיים שהוא לא נהג להסיר כלל (עד שאבדו בחור התולעת), עיניו השחורות הגדולות הביטו בה, אבל היא ידעה שהוא לא רואה טוב מספיק, לכן הרשתה לעצמה להמשיך לנעוץ בו מבטים.

"קריסטין?" הוא אמר לפתע.

"אה? כן?"

"את לא הקשבת לי?"

"כן, כן" היא מיהרה להתיישר שוב, "לא, לא הקשבתי" היא השפילה את מבטה.

"אמרתי שאני די בטוח שאני נמצא עכשיו בעולם אחר".

"למה שתחשוב כך?"

"כי לא ידעת להגיד תאריך הגיוני כלשהו, ואני לא מכיר שום עיר מהערים שהזכרת, וכל מה שיש במקום הזה זה בוץ."

"אמרתי תאריך הגיוני, אפילו מדויק למדי" קריסטין נשמעה נעלבת מעט.

"אני לא מכיר ספירה כזו. אולי את מכירה חלוקה לחודשים?"

"מה חדשים?"

"אה, לא חשוב."

שוב קריסטין הניחה את ראשה על ההגה והמשיכה לבחון את מרוול. נראה היה שהגשם נחלש, אבל לאחר זמן מה שוב החל לרדת גשם חזק. קריסטין נרדמה.

מרוול הרגיש את הבטן שלו מתכווצת, הוא לא אכל כבר לפחות יומיים.

"קריסטין?" הוא קרא לה בלחש, אבל היא לא שמעה אותו. מרוול הסתובב אל המושב האחורי, כמה תיקים היו מונחים שם, הוא ניסה לבחון אותם ולאתר משהו אכיל, אבל כמובן שלא הצליח לראות דבר. מרוול הושיט את ידו והתמתח בתוך הכיסא, לעבר המושב האחורי, ידו נגעה באחד התיקים והוא משך אותו אליו. הוא הצליח למצוא חפצים שונים; משהו שנראה כשעון חול משוכלל, שפופרת עם נוזל דביק כלשהו (בהתחלה מרוול היה בטוח שזה קרם לידיים), בקבוקון עם נוזל שקוף שהיה כנראה מים אבל מרוול העדיף לא להסתכן. הוא החזיר את הכל לתוך התיק והושיט את ידו לתיק אחר ומשך אותו אליו, גם שם לא היה שום דבר שנראה לו אכיל. התיקים האחרים היו רחוקים יותר והוא לא רצה להעיר את קריסטין שנראתה לו תשושה מאוד (כלומר, עד כמה שהוא יכול היה לראות), מרוול גם הוא התמקם בתנוחה מוזרה על הכיסא ונירדם.

משב רוח קל העיר את מרוול משנתו. הגשם כבר פסק, שוב עלתה השמש היוקדת והבוץ שוב הפך לאדמה גושית יבשה. קריסטין לא הייתה במושב הנהג. איפה היא? מרוול יצא מהמכונית וסקר את הסביבה שבה הוא נמצא, רק אדמה יבשה ועוד אדמה יבשה, אפילו באופק אי אפשר היה לראות עצמים כלשהם. הוא הקיף את המכונית ואז נתקל בקריסטין שישבה על הקרקע, נשענת בגבה על המכונית.

"מצטער" הוא מיהר לומר והתיישב לצידה.

"אנחנו תקועים" היא הפנתה אליו את מבטה וחייכה.

"ובכן, אפשר להוציא את המכונית מהבוץ, אני בטוח. אני מתכוון, הבוץ כבר התייבש, זו לא אמורה להיות בעיה גדו..."

"לא! אנחנו תקועים! כבר מזמן הצלחתי לצאת מהבוץ, אבל נגמר לנו הדלק בזמן שישנת."

מרוול שתק.

קריסטין שתקה בתשובה.

"בכל עולם מקביל יש מקום שאליו אני צריך להגיע ואז כל מה שצריך הוא למצוא את אותו ספרון שתמיד נמצא במקום הזה, ולקרוא את ההוראות, שמשתנות בהתאם למקום שבו..."

"על מה אתה מדבר?" היא קטעה אותו.

"מעבר מעולם מקביל אחד לעולם מקביל אחר."

"אה... כמובן, איך לא ניחשתי?" קריסטין החלה לשחק באצבעותיה בעצבנות, "זו בדיחה, נכון? אני מוצאת אותך זרוק באמצע שומקום, מסיעה אותך, עד שהמכונית נתקעה כמובן, אבל זו לא אשמתי, ואתה... אתה... אתה צוחק על חשבוני באכזריות שכזו" קריסטין קמה.

"לא, בכלל לא!" מרוול מיהר לקום גם הוא, "בכלל לא! העניין הוא..."

"שהגעת מעולם מקביל?" קריסטין גיחכה, וצעדה במהירות מסביב למכונית, מסיימת כבר את הסיבוב הראשון.

"זה נשמע מאוד מוזר, אבל אם תתני לי לספר..."

"כמובן, המשך" קריסטין סיימה את הסיבוב השני והחלה בעיקוף השלישי של המכונית.

"ובכן, כמו שאמרתי, יש ספרון, שנמצא בכל עולם מקביל, והוא השער, הבעיה היא שהמיקום שלו משתנה וגם ההוראות בתוכו, ועד עכשיו זה היה קשה יותר ויותר..."

"כמובן" קריסטין שוב התיישבה על הקרקע, היה נראה כאילו הגוף שלה נשמט בחוסר ברירה.

"מצטער" מרוול גירד בראשו ואז שוב התיישב ליד קריסטין.

שניהם שתקו.

"אתה רעב?" היא אמרה לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה במיוחד.

"מאוד."

קריסטין קמה ונכנסה אל המכונית, מיד היא יצאה שוב והתיישבה לצד מרוול, מניחה בידו חתיכת לחם גדולה ועל הקרקע היא פרשה מפה קטנה ועליה גבינה, כמה ירקות ובקבוק מים חמים.

"אולי נצליח למצוא את הספרון שלך" היא אמרה אחרי שאכלה עגבנייה עסיסית.

מרוול המופתע הפיל מידו את חתיכת הגבינה, "אז את לא כועסת? את אפילו מאמינה לזה?" מיד הוא גישש אחר הגבינה שנפלה לו.

"אני לא מאמינה, אבל אם זה נכון, כנראה שנמצא את הספרון."

"כן, כמובן! אבל לא הזכרתי כנראה שזה לא קל."

"אני די בטוחה שאני לא אפסיד דבר" שוב היא קמה ונכנסה אל המכונית.

מרוול חיכה שהיא תצא, אבל היא נשארה לשבת בפנים. לאחר שסיים את הגבינה, בתוספת אדמה יבשה שהוא לא הצליח לנקות ממנה, הוא אסף את הירקות שנשארו, שתה מהבקבוק ונכנס גם הוא.

"כנראה שנלך" קריסטין חייכה אליו.

"בלי דלק... סביר להניח שנלך."