מדהים איך דבר כזה קטן גורם לי להבין שאני לבד. פתאום אני שואל את עצמי אל מי אני יכול להתקשר אם בא לי לדבר, ואז אני נזכר שאין יותר ממש מישהו כזה. יש לי את הכמה חברים הקרובים שלי, אבל זהו. מעגל מאוד קטן ומצומצם, שמתכווץ יותר ויותר עם כל יום. ואני פתאום מבין, שכל-כך הרבה קשרים איבדתי, סתם ככה.
אז הכי נוח לבוא ולהאשים את הצבא. וכן, הוא באמת אשם, יש לזה השפעה אדירה. אני לא בבית כמעט, ואין לי את הזמן, הכוח והמשאבים הנפשיים לטפח ולשמר קשרים. אבל... זה לא רק זה. אני מרגיש שהתבגרתי, השתניתי, העולם השתנה... אני מעז להגיד, בגיל 21 (מרחק כמה ימים ממנו, בכל אופן), שהזדקנתי. אני מרגיש ככה, בכל אופן. איזו היעלמות של מרץ מסוים, משהו שקצת מת שם, בפנים. שילוב של תמימות, שובבות, אידיאליזם, נהנתנות והתנסותיות... משהו נעלם, וזה משפיע. גם בי, גם בעולם שלי.
הבעיה בבדידות הזו, היא שהיא כמעט בלתי-הפיכה. אני כבר לא אצליח להגיע לקשרים ענפים ועמוקים כמו שהיו לי בעבר, כי... איבדתי את הזמינות הזו, את הכוח הזה, מזהו שכבר אין בגילאי 20+ משום מה, ומה שהה לי הלך לפח. אני מרגיש כאילו הזדקנתי ב-20 שנה, ואני לא יודע מה לעשות עם זה. ואני מרגיש את זה, ליד כל המחלקה שלי, כל הנוב׳ 11 האלה, שקטנים ממני רק בשנה, ואני לא יודע מה קרה פה, או למה... אבל משהו מת בי.
ופתאום, שאני רוצה להתקשר למישהו לדבר איתו... מישהי לדבר איתה, וזה מכה בי. אני לבד. ואין מה לעשות עם זה. שום דבר.
לילה טוב,
רועי.
נ.ב. איך זה שמבחוץ אני כל-כך חייכן, אנרגטי והזוי, ופה אני כל-כך... קודר? אף-פעם לא הבנתי את זה.
[Rondellus - Solitudo]
[נכתב במקור בין 1 ל-2 בלילה]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: