לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The House Jack Built


Birth, Life, Death... It's all the same


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2013

עמוד ענן - סיכום


אני יודע שמבצע "עמוד ענן" היה (וגם נגמר) כבר לפני 3 חודשים, אבל... רק לאחרונה אני באמת מבין כמה הוא השפיע עליי. אני באמת חושב שזה היה השבוע הכי ארוך וקשה בחיים שלי, אפילו שלא עשיתי בו כמעט כלום. אני גם חושב שזה היה אחד השבועות הכי חשובים בחיים שלי, אם לא הכי חשוב. מוכנים? 3-4 ו...

 

...אוקיי, אז אחרי 17 ראשון בפלוגה ותיקה, אנחנו באמצע שיעור חינוך של המ"מ, ו... לא יוצאים מחר הביתה. מה קרה? מלחמה. כל העולם גועש רועש, בחדשות מתחילים דיווחים. הורדנו את מבחוח, מבצע "עמוד ענן" (שם צה"לי סטנדרטי למבצע, קריצה תנ"כית עם משמעות כפולה וכוחנית משהו) יוצא לדרך. מתחילים לעוף על כל הציוד, להפוך את העולם. למצוא בקבוקים לבקבק מדים, לסדר תיקי לואו, דו"ח פערים ברמת האופטיקה/נשק/וואטאבר. שפצורי חירום... הכל קורה כל-כך מהר. כולם מעשנים בקצב, ובסוף, בהיעדר כל פואנטה ממשית בלהישאר על הרגליים ובגמר כל האדרנלין, כולנו קורסים למיטות. 10-12 שעות אחרי זה מעירים אותנו, סידורים אחרונים לפני מלחמה ואז הביתה. "מה, הביתה?" כן, הביתה. עד שיקראו לנו חזרה. איפוסים, סגירת ציוד, תיקונים, הכל. ובארבע בצהריים, אחרי כל זה (אפילו התארגנתי על נעלי חי"ר חדשות מהניילון!), חותכים הביתה. ואחרי לילה די סוער, אני מקבל טלפון ב-7 בבוקר מהמאג 2 שלי, טבנקין. "תארוז תחתונים וגרביים, יוצאים למלחמה. אל תדאג, אני המאג 2 שלך. יהיה בסדר".

 

...כמה שעות אחרי זה, סגור על כל הציוד שלי, אני שוב בחטמ"ר, בשכם. אבא'לה הקפיץ אותי עד צומת תפוח. זה הרגיש לי ממש כמו פגישה אחרונה איתו, עד כדי-כך היה לחץ באוויר. אני חושב שגם הוא הרגיש ככה. ואחרי עוד יום של התארגנויות וקיפולים, אחרי שהגיעו המילואימניקים, נסענו לבא"ח, חזרה לאוהלים וכל החרא שיש גם. התארגנו, הלכנו לישון, ובבוקר העירו אותנו, לקחנו לנו את הטלפונים, ו... שיחת מג"ד. תדריכים, שיחת מוטיבציה, הכל. אבל הפואנטה? חבר'ה, היום בערב יוצאים למלחמה.

 

מפה נכנסו לשבוע מטורף. כל יום תקתקנו עבודה מטורפת על כל מה שהיה לנו. ציוד, פק"לים אישיים, הכרת גזרת הלחימה... ובערב נסענו לזיקים, לשטחי כינוס וחיכינו להתחיל את ההליכה של ה-4 ק"מ שתיגמר בתוך עזה, ומשם לחימה רצופה של 17 שעות. כל יום חיזל"שו אותנו משהו כמה 4 שעות לפני הכניסה. וכל יום הרגשתי את זה באוויר, את האווירה הזו, של מלחמה. לא העזרתי לפחד. אסור לי לפחד, כי אני צריך לתפקד. אבל... לחץ, אדרנלין... הידיעה שהיום בערב אני הולך להרוג כמה עשרות אנשים (בתור מאגיסט של הפלחו"ד, שהיה אמור לפתוח בחיפוי לגדוד שלם... וואה וואה), לאבד כמה חברים... אולי למות בעצמי... זה פשוט כבד. כל הלחץ, כל הידיעה הזו שאין לך מושג עם מה אתה הולך להיפגש... ואין לך מה לעשות עם זה. מה אם יתקילו אותך באמצע הדרך? מוקשים? חוליית נ"ט? כמה אהבלים עם קלאשניקובים? ואולי אתה תאכל את הכדור הראשון? אולי זה יהיה שולמן השמן? אולי עומר? מה עושים עם זה?

 

...ובלי ששמנו לב, אחרי כמה ימים כאלה+תרג"ד (תרגיל גדודי, AKA שואה גרעינית) במאל"א שבצאלים (הלש"ביה הגדולה בעולם. מקום מגניב רצח.), דברים התחילו להירגע. הגיע פתרון דיפלומטי בסוף, חיזל"שו את המבצע. זה היה הדבר הכי מטורף בעולם. ואחרי יום של התקפלות ועוד מד"ס גדודי שצץ בלי קשר ליקום (מאז אני עדיין בטוח שבתפקיד הקודם שלו, הסמג"ד שלי היה מד"סניקית), חזרנו הביתה. אמנם כולה ליומיים ועוד על חשבון התחת של המילואמניקים, אבל זהו, נגמר. חוזרים הביתה.

 

...ואז, רק אז, שהגעתי הביתה, ויצאתי בערב, הבנתי משהו. אני חי.

 

בפועל, לא קרה כלום. לא נכנסו, לא תקפנו, לא כלום. חוץ מקצת שפצורים וקצת לחץ, לא קרה כלום. אבל היה אמור לקרות כל-כך הרבה יותר. הייתי יכול להרוג כל-כך הרבה אנשים. הייתי יכול לאבד כל-כך הרבה אנשים. הייתי יכול למות. משהו מכל אלה היה קורה. אולי כל השלושה. אבל במקום זה, הנה אני, בבר תל-אביבי פלצני, שותה בירה עם האנשים הכי יקרים לי בעולם, ואני חי. אני חי, אני חי! אני לא בעזה, יורה ונזהר לא לחטוף אחת בעצמי, לא סוחב את החבר הכי טוב שלי על הגב, כולו מדמם. אני לא שוכב גוסס או מת בשלולית של הדם שלי. אני חי. ולא שהיו לי ספקות שאם צריך להילחם, אני אלחם. האמנתי במבצע הזה ב-100%, והוא היה מוצדק. אבל מצאו פתרון אחר בסוף, פתרון דיפלומטי. ואני חי.

 

...אני חושב שאני לא מצליח להיות מדוכא יותר מאז "עמוד ענן", כי הבנתי אחריו משהו. החיים קורים, בכל מקרה שלא יהיה, והם גם יגמרו בסוף. אם זה מזקנה, ממחלה, או מכדור 7.62 של איזה עזתי מזדיין שנכנסתי לו בין הכוונות ברזל. אבל עד שזה יקרה, אני חי, ואין סיבה שאני לא אהנה מכל רגע, מכל דבר. כי כל עוד יש לי את המתנה הזו ביד, אני צריך לנצור אותה, להתענג עליה. לחגוג כל רגע, כל דבר, כל חוויה, כי זה לא יקרה שוב. כי להכל יש סוף, וצריך לנצל כל שניה עד שהוא יגיע. עד אותו יום, זה נשמע מבחינתי כמו סיסמה ריקה, כמו סטטוס לפייסבוק, כמו אווי מזדיין לאייסיקיו. אבל אחרי "עמוד ענן", הבנתי שכל זה נכון. והעולם כל-כך יפה, רק צריך לדעת איך להסתכל עליו. רק צריך לחפש להנות, וזה כל-כך קל.

 

"עמוד ענן" גרם לי להבין משהו. את החיים שלי אני אתן ברגע אם צריך, בלי לחשוב פעמיים. אני עד כדי-כך מאמין במטרה שלי. אבל עד אז, החיים שלי הם שלי, ושום דבר לא ימנע ממני להנות מהם, עד שהם יילקחו ממני, בכל צורה שלא תהיה.

 

 

לילה מעולה,

רועי.

 

 

נ.ב. רגילה זה עסק נפלא. חבל שזו הלפני-אחרונה (אולי אפילו אחרונה?) שלי.

 

 

[Porcupine Tree - Time Flies]

נכתב על ידי , 1/3/2013 02:35  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פולקע ב-1/3/2013 03:25
 





Avatarכינוי: 

בן: 29

ICQ: 269425558 

תמונה




54,557
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRoi C. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Roi C. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)