(אני משתמש בטקסט של פוסט שלי לכבוד יום הזיכרון מלפני 5 שנים (2010) עם שינויים קלים)
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל מזכיר לי את המחיר היקר שהעם שלנו שילם
ומשלם כדי שתהיה כאן מדינה. מדינה עצמאית וחופשית. לכל אחד כמעט יש ודאי
סיפור אישי של הכרות כזו או אחרת, קרובה יותר או פחות, עם מקרה שכול.
הזכרון הראשון שלי של שכול היה אחרי מלחמת
יום כיפור, עת הייתי בערך בן 12, אני זוכר שבן של שכנים שלנו אז, נפל
כשיריונאי בסיני. אני זוכר את התמונה הגדולה שלו בסלון ביתם. יותר מאוחר בן של שכנים
אחרים (ובמקום אחר) נהרג בתאונה אווירית, אני זוכר את אביו של אותו חלל
שאמנם המשיך לחיות ולתפקד, אבל משהו כבה בו מאז אותו אירוע (והוא נפטר לא הרבה שנים אחרי).
הזכרונות הבאים שלי הם מהשרות הצבאי. אני שרתתי את השירות הסדיר שלי בשנים
1980-1983, בחיל השיריון, במסגרת זו יצא לי להשתתף במה שקרוי היום מלחמת
לבנון הראשונה (שנפתחה ב-1982) או מבצע שלום הגליל. מלחמה בה נפלו לא
מעט. בגדוד שאני השתייכתי אליו לא היו הרוגים, אבל אני זוכר שלאחר המלחמה
נתקלתי בשמות שניים שעברו יחד איתי קורסים ונפלו באותה מלחמה.
עוד מקרה זכור לי ממש בתחילת אותה המלחמה. התאריך הוא 5 ביוני 1982, יום
שבת, אני בחופשת סופשבוע בבית ונקרא בטלפון לחזור מיידית לבסיס. אבא שלי
ז"ל (שהיה קצין בכיר בעברו בצבא) לוקח אותי (ועוד חבר) ברכבו הפרטי אל
בית-הספר לשיריון שם שימשתי כמט"ק (מפקד טנק) לחיילים בקורס המכונה
"מקצועות" (הכשרה ראשונית של תותחנים, נהגים וטענים-קשרים לאחר הטירונות).
הוחלט שגדוד הדרכה אחר בחטיבה שלנו (שהיה ללא טנקים) יקבל את הטנקים שלנו
ויעלה מיידית לצפון (כנראה לנחיתה מהים). אנחנו עלינו קרקעית (בפעם
הראשונה, בפעם שניה גם אנחנו נחתנו (עם נחתת טנקים של מה שנקרא אז שייטת 11) מהים) כעבור יום/יומיים. לא כל
המט"קים כבר הספיקו להגיע מהבית, לכן המ"פ (מפקד הפלוגה) ביקש ממני שאדאג
ל"העביר חתימות" על ציוד של טנק של מט"ק שעדיין לא הגיע (אני כמדומני הייתי
אז או סמל מחלקה (ללא טנק) או כבר על תקן מפקד מחלקה(?) למרות שלא הייתי
קצין) וכך עשיתי, הבחור מהגדוד השני שלקח את הטנק היה קצין צעיר (כמדומני
סג"מ). בסה"כ לא הכרתי אותו וגם אינני זוכר עתה את שמו (בכל זאת חלפו להן
כמעט 33 שנה), אבל אני זוכר שקצת אחרי שהשתחררתי מהשירות הסדיר, ראיתי כתבה
בעיתון, כנראה (לפי כל מיני סימנים) על אותו קצין ומיד נזכרתי אז בשם של אותו קצין צעיר מה-5 ביוני
82', כנראה זה היה הוא. קראתי את סיפור נפילתו וזה היה עצוב.
כולנו מקווים שלא יהיו יותר הרוגים, אבל אם להיות מציאותיים, זה כנראה לא
יקרה בקרוב (עד שיכון שלום), אבל בכל זאת צריך לקוות שלא יהיו יותר נופלים ושלא
יהיה יותר שכול.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
