תוותרו כבר ותלכו מפה, שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם.

לוקחת את עצמי לתחילת פרק חדש. מחליטה- פשוט קמה ומחליטה.

משאירה אותך מאחור עם כל הכאב והצער, ההזייה והטשטוש, הפספוס והרצון- משאירה אותך שם מאחור עם כל אלה שתטבע איתם, שתסבול, שיכאב לך – כמו שכאב לי.

שתתקשר אליי בלילה מהוסס, בספק, איפשהו מלא בפחד.

ירעד לך הקול , תרגיש קטן וחלש.

תשאל אותי מה שלומי, אני אתעורר מחלום, לא אבין מה פשר השיחה הזו באמצע הלילה.

הסקרנות תהרוג אותי אז אקום

אשאל אותך אם קרה משהו, אתה תשתוק כמה רגעים ואז תלחש שהתגעגעת .

אני אשתוק, כמה רגעים יחלפו ואז אצחק צחוק חלש ועדין שיחתוך  את המתח כמו סכין קרמית.

אפתח בפניך דלת של הקשבה, ואתה תספר לי על כמה שהחיים שלך חסרי משמעות וכמה שכל החופש הזה חנק אותך,

על כמה שבלילות קר לך ואתה מתקפל לתנוחת עובר במיטה שלך לבד ונושם עמוק עמוק ומרגיש את הדקירות החדות בחזה, משחרר דמעה או שתיים כשאתה נזכר בחורף ההוא שהייתי ממלאה את החלל שלך בצחוק מתגלגל.

תספר לי שאתה מתגעגע ללילות שהייתי יושבת ומקשיבה לכל הסיפורים שלך- צמאה לכל פרט קטן.

תספר לי שכל זה לא שווה, שאתה מצטער.

אני אנשוף את עשן הסיגריה הלבנה שלי לטלפון ואקשיב,

אחייך.

אכנס לתוך מסע הזיכרונות הזה שלך, אתחבר לכאב שלך ואגיד שאני מבינה.

אני מבינה אותך כי אני פה עכשיו, בדיוק באותו מקום . שכואב, שמפחיד, שקר, שמצמרר כל תא בגוף- הלבד הזה.

שכלום לא שווה וכלום לא מספיק, שכל מה שהעולם הזה יכול לתת לך לא מספיק, כי אתה לבד בו.

כי נגמר הום העמוס שלך שבו שכחת שכחת לגמרי כמה אתה לבד, ואתה נכנס למיטה שלך לבד ואתה מבין כמה הריח שלי על הכרית שלך יכל עכשיו לשפר את כל החלומות שעומדים לבוא,

כמה שהשיערה הקטנה שנשרה לי מראש ונתפסה בציפית שלך, בכלל לא מציקה וזה דווקא נחמד שהגוף שלי משאיר אצלך מזכרות קטנות.

אני אבין אותך ואדע להגיד לך שאתה לא לבד ושאהבתי אותך יותר מהכל

אבל עכשיו תורי, עכשיו זה הזמן שלי לעצמי כי מגיעה לי אהבה שתתן ותעניק ותמלא את הלב שלי באושר אין סופי- ובך אין אושר, רק עצבות פנימית וקודרת שמחלחלת עמוק לנשמה ומשתלטת על כל כולך.

אז אתה נשאר מאחור עם כל אלה. מקווה שתיהיה מאושר ותתפנה מגעגוע לאהבה אמיתית שתוכל להכיל.

אתה נשאר מאחור כי נגמרו לי הדמעות ונגמר לי הצער, האושר שלי עומד בדלת ודופק כמו משוגע כדי שתזוז ותתן לי לפתוח את הדלת בשבילו.

השקט הזה שיכולתי לשמוע בהיעדרך- איננו עוד,

למדתי להינות מציוץ הציפורים ומנשירת העלים, מהשמש שזורחת מעליי ומהירח שמאיר את הדרכים שלי בלילות.

תשאר שם מאחור, בחדר ההאפל שלך ותמלא את החלל שלך בעשן סיגריות אדומות ומוזיקה.

אני לא צריכה אותך עוד, זה הזמן שלי עכשיו.