תוותרו כבר ותלכו מפה, שאוכל כבר לצעוק בשקט בלי המבט הקרוע שלכם.

לוקחת את עצמי לתחילת פרק חדש. מחליטה- פשוט קמה ומחליטה.

משאירה אותך מאחור עם כל הכאב והצער, ההזייה והטשטוש, הפספוס והרצון- משאירה אותך שם מאחור עם כל אלה שתטבע איתם, שתסבול, שיכאב לך – כמו שכאב לי.

שתתקשר אליי בלילה מהוסס, בספק, איפשהו מלא בפחד.

ירעד לך הקול , תרגיש קטן וחלש.

תשאל אותי מה שלומי, אני אתעורר מחלום, לא אבין מה פשר השיחה הזו באמצע הלילה.

הסקרנות תהרוג אותי אז אקום

אשאל אותך אם קרה משהו, אתה תשתוק כמה רגעים ואז תלחש שהתגעגעת .

אני אשתוק, כמה רגעים יחלפו ואז אצחק צחוק חלש ועדין שיחתוך  את המתח כמו סכין קרמית.

אפתח בפניך דלת של הקשבה, ואתה תספר לי על כמה שהחיים שלך חסרי משמעות וכמה שכל החופש הזה חנק אותך,

על כמה שבלילות קר לך ואתה מתקפל לתנוחת עובר במיטה שלך לבד ונושם עמוק עמוק ומרגיש את הדקירות החדות בחזה, משחרר דמעה או שתיים כשאתה נזכר בחורף ההוא שהייתי ממלאה את החלל שלך בצחוק מתגלגל.

תספר לי שאתה מתגעגע ללילות שהייתי יושבת ומקשיבה לכל הסיפורים שלך- צמאה לכל פרט קטן.

תספר לי שכל זה לא שווה, שאתה מצטער.

אני אנשוף את עשן הסיגריה הלבנה שלי לטלפון ואקשיב,

אחייך.

אכנס לתוך מסע הזיכרונות הזה שלך, אתחבר לכאב שלך ואגיד שאני מבינה.

אני מבינה אותך כי אני פה עכשיו, בדיוק באותו מקום . שכואב, שמפחיד, שקר, שמצמרר כל תא בגוף- הלבד הזה.

שכלום לא שווה וכלום לא מספיק, שכל מה שהעולם הזה יכול לתת לך לא מספיק, כי אתה לבד בו.

כי נגמר הום העמוס שלך שבו שכחת שכחת לגמרי כמה אתה לבד, ואתה נכנס למיטה שלך לבד ואתה מבין כמה הריח שלי על הכרית שלך יכל עכשיו לשפר את כל החלומות שעומדים לבוא,

כמה שהשיערה הקטנה שנשרה לי מראש ונתפסה בציפית שלך, בכלל לא מציקה וזה דווקא נחמד שהגוף שלי משאיר אצלך מזכרות קטנות.

אני אבין אותך ואדע להגיד לך שאתה לא לבד ושאהבתי אותך יותר מהכל

אבל עכשיו תורי, עכשיו זה הזמן שלי לעצמי כי מגיעה לי אהבה שתתן ותעניק ותמלא את הלב שלי באושר אין סופי- ובך אין אושר, רק עצבות פנימית וקודרת שמחלחלת עמוק לנשמה ומשתלטת על כל כולך.

אז אתה נשאר מאחור עם כל אלה. מקווה שתיהיה מאושר ותתפנה מגעגוע לאהבה אמיתית שתוכל להכיל.

אתה נשאר מאחור כי נגמרו לי הדמעות ונגמר לי הצער, האושר שלי עומד בדלת ודופק כמו משוגע כדי שתזוז ותתן לי לפתוח את הדלת בשבילו.

השקט הזה שיכולתי לשמוע בהיעדרך- איננו עוד,

למדתי להינות מציוץ הציפורים ומנשירת העלים, מהשמש שזורחת מעליי ומהירח שמאיר את הדרכים שלי בלילות.

תשאר שם מאחור, בחדר ההאפל שלך ותמלא את החלל שלך בעשן סיגריות אדומות ומוזיקה.

אני לא צריכה אותך עוד, זה הזמן שלי עכשיו.

"התגעגעתי" כתבתי בחצי ספק חצי וודאות  על גבי תיבה קטנה בטלפון, מתלבטת אם אני רוצה שתדע,

מלאת פחד מהתגובה שעלולה לקבל.

מריצה מליוני סרטים בראש על ההשלכות של המילה הקטנה הזאת.

נושמת עמוק ומתרצת ב"על הזין שלי כל העולם"- שלח.

וי אחד, מיד נצמד אליו עוד אחד ופתאום הם הופכים לכחולים.

מתחת לשם שלך הופיע "מחובר".

דמיינתי את הפנים שלך מופתעות מול המסך הקטן, דמיינתי  אותך מנסה  להתרכז ולהבין אם זה באמת או רק חלק מההזייה שכרגע מציפה אותך מהחומצה שהכנסת לעצמך לגוף לפני שעתיים אולי שלוש.

והנה אתה מקליד- שניה וחצי שנמשכו כמו נצח.

"עוד פעם את מרגישה לבד?"

בוהה מול ההודעה הזאת אולי דקה אולי שתיים, מגבשת  חצאי מילים למשפט, חצאי אמיתות, חצאי נשימות.

"אני לא לבד, אף פעם. אני פשוט בלעדיך ובלעדיך מרגיש כמו אי בודד , עם אחוז חמצן נורא נמוך, עם אוכל נא ומים מלוחים.

אני לא לבד, אני פשוט בלעדיך ובלעדיך יש שקט שאפשר לשמוע וזה הצליל הכי צורם בעולם.

אני לא לבד אני פשוט בלעדיך, והייתי רוצה שתיהיה כאן לחלוק איתי אוויר, לשבור את השקט שסוגר עליי."

בוהה. קוראת את האותיות הקטנות שהרגע ניראה לי שכתבתי. מבינה שאתה לא תבין, מוחקת.

מחליפה בין המקלדות בוחרת בכדור צהוב עם חיוך עליו, מצמידה לו כמה ח'תים

שולחת.

"היית רוצה, אני אף פעם לא לבד". שלח.

סוגרת.

יודעת שאתה יודע שאני משקרת, יודעת גם שאתה מיואש מהשקרים שלי,

יודעת שנמאס לך שאני תמיד רק כמעט מודה, יודעת שאתה לא תענה לי על ההודעה הזאת,

שמבחינתך השיחה הזו הסתיימה כי אין בה שום דבר חדש, והיית בסרט הזה כבר יותר מדי פעמיםוניסית לחלוב ממני עוד, סתם לוודא את המיקום הבטוח שלך בתוך הלב שלי.

ואני תמיד מתפתה, תמיד מאמינה שאולי הפעם יהיה לי את האומץ לבקש ממך שתחזור.

ואז הבזקי היגיון משתלטים לי על המחשבה- "תעברי כבר הלאה" הקול הקטן צורח לי בראש , "את מדהימה ומוכשרת ואת אף פעם לא לבד, את לא צריכה אותו נבשביל שישבור לך את השקט שסוגר עלייך. את יכולה עוד למצוא אהבה והיא מחכה לך ממש פה מעבר לפינה".

כבר לא ילדה, כבר לא מאמינה באהבה.

אמא תמיד אמרה לי שאהבה יש רק פעם אחת בחיים. אם מצאת אחת כזו – תשמרי עליה כי לא תמצאי עוד אחת יותר לעולם.

אז לא אני לא מאמינה יותר באהבה , כי לא הצלחתי לשמור על שלי והיא חמקה לי מבין אצבעותיי.