הרואה למרחקים

בבלוג הזה כתבתי בערך פעמיים לפני שעזבתי אותו. ובצדק. אני ממש לא טיפוס של בלוגים. ניסיתי לכתוב יומן וזה לא עבד, אז עברתי לבלוג. ו-נו, עזבתי אותו די מהר.

אבל עכשיו קרה משהו. משהו כל כך נוראי שאני לא יכולה לספר לאף אחד. אפילו לאנשים ניטרלים. כי הם ידעו. וזה הדבר הכי אחרון בעולם שאני רוצה שיקרה. אבל אני צריכה לספר למישהו, לקבל איזושהי תגובה.. והנה אני כאן, מספרת.

אז ככה. יש לי חברה בשם ממש טוב. לצורך העניין קוראים לה יעל. יעל ואני חברות כזה און אנד אוף כבר ארבע שנים, מאז כיתה ט'. יש לנו תקופות של חברות, אבל בשנה האחרונה ממש ממש התקרבנו, והיא הפכה לאחת החברות הכי קרובות שלי, אם לא הכי (לא שיש לי כזה הרבה חברות). אז יעל הזאת שונה ממני בהרבה מאוד מובנים, העיקרי שבהם הוא בנים. לי קצת קשה עם בנים. אני לא מתאהבת, לא יכולה. קשרים איתי מתנתקים יחסית מהר, כי אף פעם אין שם משהו. ככה שאף פעם לא הייתי בקשר רציני.

יעל היא ההפך. בכל קשר, גם הקצר ביותר, היא מאוהבת. אם אני, נגיד, חושבת שמישהו חמוד, לא תשמעו אותי אומרת מילה. זה מביך אותי, שידעו שאני מרגישה משהו. אבל כשהיא מכירה מישהו היא מדברת רק עליו. עוד ועוד ועוד. היא הכי מאושרת והכי מאוהבת והכי כיף לה, ומאז גיל 15 היא לא הייתה שבועיים בלי מישהו - בין אם זה מישהו לחשוב עליו, לשכב איתו או להיות איתו במערכת יחסים רצינית. והיא תמיד מאוהבת.

עכשיו, תמיד הבנים שהיא בחרה היו... לא רגילים. מעופפים, מכוערים, מתבודדים, מבוגרים. הכל הולך. ואז הגיע תומר. תומר היה ההפך הגמור של כל מי שהיא הייתה איתו עד אז. נראה נחמד, רגיש, עם חוש הומור. חכם, אפילו חנון. לא נראה לי שאי פעם ראיתי אותה כל כך מאוהבת. כשהם נהיו ביחד לא כל כך דיברנו (לא קשור אליו). ואז התחברנו שוב, ואיתה הוא בא. לא מושלם בשום אופן, אבל פשוט... כן. ויצאתי איתם איזה פעמיים-שלוש, ולא חשבתי עליו ככה בכלל.

אחר כך תומר נסע לכמה חודשים לחו"ל, וכשהוא חזר הם חזרו להיות זוג יונים של ממש. היא מדברת רק עליו, הוא.. טוב, לא יודעת. האינטרקציה היחידה שלי איתו אז הייתה דרכה. וסתם, ראיתי אותו ככה כמה פעמים, ואפילו ישנתי איתו במיטה - ולא הרגשתי אליו כלום(!!). ואז.. זה קרה.

יעל נסעה לחו"ל. שלושה שבועות בבריטניה. האמת היא שזה לא היה מתוכנן בכלל, אבל יצא לנו לצאת די הרבה ביחד בשבוע האחרון לשהות שלה שם. ומתומר של יעל הוא הפך לסתם תומר. מישהו שיש לי בפלאפון, ואני מדברת איתו בהודעות וגם סתם, ואני מתחילה ללמוד להכיר. ואני יודעת מה קורה לו בחיים, ועל זה שהוא מתגייס והוא לא רוצה, ושהוא חושב שהיא לא מתקשרת מספיק. והכרתי את ההורים שלו ואת אחותו ואת הכלב שלו - שהוא הכלב הכי מתוק בעולם. ופתאום, אתמול, אחרי שבילינו כמעט ארבע שעות ביחד, ואני נהגתי בחזרה הביתה, התחלתי לחשוב.

ידעתי שעוד יום יעל חוזרת. החברה הכי טובה שלי חוזרת. וידעתי שבטח אני סתם מדמיינת, מכניסה לעצמי דברים לראש. מאוהבת. אפילו.. עם קראש. דברים כאלה לא קוראים לי. ואולי יש לי סתם נטייה לדרמות, ובא לי להיות גיבורה של איזה רומן רומנטי שבו הבחורה מתאהבת בחבר הכי טוב של החברה הבלונדינית שלה, והם בסוף ביחד. וידעתי שזאת פנטזיה - כי זה לא כאילו שהוא מסתכל עלי. הוא מאוהב בה לגמרי. אפילו לא התחבקנו פעם אחת, כי זה מוזר.

אבל אז חשבתי על זה שמחר היא חוזרת. וזה אומר שהוא יחזור להיות תומר של יעל. על הצבא בעוד שבועיים אני אשמע ממנה. והוא מספיק חשוב לי כדי שאני ארצה לדבר על זה איתו. לשמוע את הקול שלו. להיות זו שהוא פונה אליה כשממש קשה לו ומעבידים אותו. להיות שם בשבילו. המחשבה שפתאום הקשר היחיד שלי איתו יהיה דרכה גרמה לי לבכות. כי אני רוצה שהיא תישאר שם לנצח, ואני אהיה פה, איתו. אני רוצה לחבק אותו בלי להרגיש ייסורי מצפון שזה איכשהו אסור.

הלוואי והיא לא הייתה חברה טובה שלי. כי למרות שזה לא כאילו שאנחנו עושים משהו, המחשבות האלה גרועות מספיק. וסתם. רע לי כרגע, ואין מישהו שאפשר לספר לו את זה. כי ירימו גבה, ולא יבינו. ואולי יספרו לה, או ירכלו. וכאן אפשר לומר את האמת בלי שאף אחד ידע מי אלה תומר ויעל. אז תודה על ההקשבה.