צ'אקרת הכתר מאופיינת בתבונה ואי-היקשרות. ברמה הזו עולה ההבנה השלמה שרואה שכל תשוקה אנוכית מובילה להיקשרות לנסיבות חולפות, היקשרות שתוביל בצורה בלתי נמנעת לסבל. הבהירות של ההבנה הזאת פורמת את כבלי התשוקה ויוצרת תחושת חירות נעלה וקלה כנשר. התנאים החיצוניים אחרי שצ'אקרה זו מתעוררת לא בהכרח משתנים, רק התפיסה שלהם משתנה, כמו שמדגים הסיפור המפורסם על מורה הזן שנשאל על ידי תלמידיו: "מה עשית לפני שהגעת להארה?". "אספתי עצים וסחבתי מים", ענה המורה. "ועכשיו, אחרי שהגעת להארה מה מעשייך?". "עכשיו  אני אוסף עצים וסוחב מים, כמה זה נפלא!".

במסורת המזרח קשה למצוא תיאור ישיר של צ'אקרת הכתר. אין יסוד המיוחס לה, גם לא סמל שמתאר אותה, רק האור הבוהק של אלפי שמשות הזוהרות יחדיו עשוי לתאר בקירוב את המציאות של הצ'אקרה הזו. לא במקרה הצבע הלבן הזוהר מיוחס לצ'אקרת הכתר, שהרי מתוך האור הלבן יוצאים דרך המנסרה כל צבעי הקשת של כל שאר הצ'אקרות.

ברמה האוניברסלית, השבירה של האור האחד יוצרת את כל הצבעים והגוונים שמרכיבים את הבריאה כולה. ובכיוון השני, האיזון של שש הצ'אקרות התחתונות מוביל מחדש לפתיחה של צ'אקרת הכתר בדיוק כמו שעיגול הצבוע בששת הצבעים ומסתובב מהר יוצר מחדש את הצבע הלבן.

האור הלבן מיוחס לצ'אקרת הכתר גם מחוץ לתרבות המזרח. באייקונים הנוצריים למשל ניתן לראות ספירה של אור לבן המכסה את ראשי הקדושים ומציין את הפתיחה של צ'אקרת הכתר. בנצרות ניתן למצוא גם מסדרים שונים שנהגו לגלח בדיוק את האזור שמתחת לצ'אקרת הכתר. ביהדות, יש מי שאומר, שאחת מהכוונות של חבישת הכיפה היא לציין את מיקומה של צ'אקרת הכתר ולהפנות לשם תשומת לב ואנרגיה. במסורת האינדיאנית של שבט ההופי מתואר המיקום של צ'אקרת הכתר בגולגולת, בצורה כזאת: "כאן, כשהוא נולד, היתה נקודה רכה, 'הדלת הפתוחה' שדרכה הוא קיבל חיים וקשר עם הבורא".

הפתיחה של צ'אקרת הכתר היא מורכבת והדרגתית והיא מתחילה לרוב פשוט בהתרכזות באזור זה, כאמור שלושה סנטימטרים מעל הקודקוד. ההתרכזות באזור זה, בין אם היא נעשית בתנוחת מדיטציה או בעמידת ראש או אפילו במהלך היום, מפנה עוד ועוד אנרגיה שמעירה בהדרגה את צ'אקרת הכתר.

הסימן הראשון לכך שצ'אקרת הכתר מתחילה להתעורר הוא תחושה של רטט עדין מעל הראש. בשלב הבא הוויברציה הזאת נעשית מאוד אינטנסיבית כמעט כמו כאב מתוק היוצר תחושה של געגוע וכמיהה רוחנית.

בשלב מתקדם יותר הרטט בצ'אקרת הכתר יוצר התעוררות שקטה של התודעה, המלווה ביכולת להיות מודע לטווח רחב יותר של אובייקטים בסביבה החיצונית כמו גם בעולם הפנימי. המודעות חודרת עכשיו למעמקים והיא מאירה את הרבדים העמוקים של התת-מודע המשתחררים עכשיו לפני השטח ומוצאים בצורה טבעית את מקומם הנכון. שנים של טיפול פסיכולוגי לא יגלו ויסדרו את מה שהפתיחה של צ'אקרת הכתר יכולה לעשות בזמן קצר מאוד. כתוצאה מהחדירה המודעת אל התת-מודע מתחילה להופיע בצורה ספונטנית גם תופעה של חלימה מודעת.
 
בשלבים המתקדמים יותר של התעוררות התודעה מופיעה תחושה כנה של אי-היקשרות לדברי העולם הזה. הרצונות נספגים בתוך חוויה עמוקה של סיפוק ושלווה שאינם מותנים בדבר. ההעמקה של חוויית אי-ההיקשרות מובילה לתחושה של שיבה הביתה ולהבנה של טבע האני המהותי, שהוא אינו הגוף, אינו הרגש ואינו המחשבה; ההבנה הזאת אינה מתרחשת בצורה שכלית אלא כחוויה פנימית צלולה הנוגעת בעומק האני ומעניקה חירות מכל צורך ומכל זהות בדויה.

השלילה של כל הזהויות השקריות וכל הצרכים האנוכיים שמלווים אותן, מנטרלת את התנועות המיותרת של המחשבה ויוצרת מרחב פתוח בתודעה. מרחב שפתוח לקבל את החסד האלוהי ולהפוך לערוץ של החסד הזה. הקבלה של החסד מלווה בשמחה שאינה דומה לשום שמחה אחרת, זוהי השמחה של האוסמוזה, של המיזוג עם האלוהי. מיזוג המלווה תמיד בתחושה של התבטלות עצמית אל מול הבורא האהוב.

החוויה של צ'אקרת הכתר עשויה לבוא לידי ביטוי לא רק כמגע עם הפן האישי של האלוהי אלא גם דרך המגע עם הפן הבלתי אישי שלו. מגע זה נתפס על פי רוב כהתמזגות עם הריק שאין לו שם ולא צורה; בהתמזגות זו אין מחשבה, אין יחסיות ואין אני. זוהי חוויה עמוקה של חירות ושמחה אקסטטית.

הדוקטרינה הבודהיסטית מבוססת ברובה בדיוק על התפיסה הזאת, שבה המציאות הגבוהה ביותר היא היעדר של האני, והיהספגות בריק , ב'שוניה'. הנירוונה המפורסמת משמעותה המילולית היא למעשה ההתכלות. התכלות הדואליות והחדירה לריק המוחלט נעשים גם הם, כאמור, דרך הדלת של צ'אקרת הכתר.

יש מי שכל התיאורים הללו יישמעו לו חסרי שימוש, בלתי מובנים ואפילו בדיוניים, אבל למעשה לצ'אקרה זו יש תפקיד חשוב במציאות האנושית; כמו שכותב סואמי ראמה: "אפילו שהיא (צ'אקרת הכתר)  נמצאת מעבר למציאות התפקוד המנטלי, היא מספקת את המפתח... [שדרכו...]  כל האספקטים של החוויה יכולים להשתלב לתוך תיאוריה מאוחדת". כלומר למרות שהפתיחה של צ'אקרת הכתר הינה מחוץ לכל הגדרה שכלית, בכל זאת היא מספקת מעין 'נקודת ארכימדס' שדרכה ניתן להבין ולסדר את כל שאר האספקטים של החיים.

מרותקים לבסיס: אנשי הצ'אקרה הראשונה
החרמנים: אנשי הצ'אקרה השנייה
העוצמתיים: אנשי הצ'אקרה השלישית
האוהבים: אנשי הצ'אקרה הרביעית
ה"רואים": אנשי העין השלישית