ימים של שתיקה.

אני רוצה לבכות.

לשחרר. לפרוק. לנקות את עצמי מבתוכו.

ואם תשאלו,

לא, לא קרה כלום. אני בסדר.

אין שום דבר גדול שהרס אותי,

לא פרידה, לא מריבה, לא אהבה גדולה וכואבת.

שום דבר כזה.

אבל הרבה דברים אחרים קטנים.

שיושבים כמו אבנים קטנות על הלב.

ומעיקים, ומציקים, ומעצבנים, וכואבים.

ולא, אין לכם איך לעזור.

כי

ותסלחו לי מראש אם אני פוגעת

אין אף אחד שבאמת אכפת לו.

אין אף אחד שיהיה בשבילי שרע לי, שטוב לי, שרע לו, וגם שטוב לו.

זה כנראה בקשה גדולה מדיי בשבילי.

לא מגיע לי, הא?

זה בסדר, התרגלתי.

אז אם יום אחד אני לא אוכל יותר,

ואני פשוט אתפרק,

אני מבקשת מעכשיו,

תחסכו ממני את השאלות "גל, מותק, מה קרה?"

אם לא באמת אכפת לכם,

ואתם לא באמת שם בשבילי.

אני מצטערת אם פגעתי במישהו פה,

אני יודעת שהרבה רוצים לכתוב

"גלוש אני פה בשבילך תמיד, אוהב/ת אותך"

אז אין לכם למה.

מצטערת, אבל ככה אני מרגישה,

ואני לא בעד לשמור דברים בפנים יותר מדיי זמן.

you know me.

לפעמים אני מתחילה לזלזל במה שאמרת לי.

אני יודעת שהתכוונת לזה,

אבל עכשיו זה מרגיש לי קצת אחרת.

חבורה של ילדים קטנים ואינפנטילים.

קונים כל מה שמוכרים לכם.

מאמינים לכל שטות.

למה קשה לכם לקבל את זה כמו שזה?

כ"כ קשה? אז התחלתם להפיץ שמועות?

לא אכפת לכם במי זה פוגע.

אולי לא פוגע, מציק.

אבל זה גם משהו.

והכי מאכזב, שזה גם חברות שלי.

אני מבינה שרק באתם לשאול,

אבל עדיין לא האמנתי. והתאכזבתי.

וכן אולי זה בגללי,

כל החלק הראשון שכתבתי.

ואולי אני אשמה.

ואולי זה רק נדמה לי.

הלוואי.

ראיתי את זה רק עכשיו,

באיחור של כמה ימים.

בהנחה שהבנתי את זה נכון,

אבל זה באמת העלה לי חיוך על הפנים.

באמת ששמחתי לראות את זה.

אז גם תודה ענקית לך,

על הכל.

לא יכולת לעשות את זה יותר טוב משהיה.

והיה טוב. אפילו מעולה.

וגם תודה על עכשיו.

ואני באמת אוהבת אותך.