יש ימים כאלה שאני אפפעם לא ארגיש נח. תמיד משהו מציק לי, מאחורי העורף ואני לא מצליחה באמת להירגע. לרוב אני מנסה להיות כנה עם עצמי. "אליסון - מה מציק לך?" עם השנים למדתי שלחלוק את המצוקות שלי זה תמיד רעיון טוב. גם אם הן נשמעות מנותקות ומופרכות תמיד יסתבר שלמישהו היתה תחושה דומה מתישהו. מה שמייחד את התחושה הזו זה שתמיד נדמה שאני היחידה בעולם שמרגישה אותה, את חוסר השייכות הזו - למקום ולרגע. אולי זו ההגדרה הכי טובה למילה "ניכור".
זה אפילו לא היה יום הכי נורא באופן אובייקטיבי. התחלתי קורס ריקוד ואני מאוד נהנת ממנו (אני יכולה לקבל קרדיט על ריקוד - אז איך אני מתלוננת?), וישבתי לצהריים עם חברה שאני ממש מחבבת. חוצמזה השמש פחות או יותר זרחה ואפילו לא הייתי צריכה לקום כל כך מוקדם בבוקר. אני עכשיו בדרכי לשיעור סלסה. אני שונאת שכשאני מרגישה רע בא מישהו ואומר "מה עם כל הרעבים באפריקה, או אנשים חולים שיש להם צרות אמיתיות!?!?" משום מה הטענה הזו מעולם לא תפסה אותי. בתור אדם שטענות לוגיות יכולות לשנות ל-ג-מ-ר-י את התחשות שלו הטענה הנדושה הזו היא שנואה עלי במיוחד.
האמת שקרה משהו אחד שאכן הרגיז אותי היום בבוקר, וגם אמיתי, מוצדק ואובייקטיבי.
אבל על כך בפוסט הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
