סטודנטית בניכר

יש ימים כאלה שאני אפפעם לא ארגיש נח. תמיד משהו מציק לי, מאחורי העורף ואני לא מצליחה באמת להירגע. לרוב אני מנסה להיות כנה עם עצמי. "אליסון - מה מציק לך?" עם השנים למדתי שלחלוק את המצוקות שלי זה תמיד רעיון טוב. גם אם הן נשמעות מנותקות ומופרכות תמיד יסתבר שלמישהו היתה תחושה דומה מתישהו. מה שמייחד את התחושה הזו זה שתמיד נדמה שאני היחידה בעולם שמרגישה אותה, את חוסר השייכות הזו - למקום ולרגע. אולי זו ההגדרה הכי טובה למילה "ניכור".

זה אפילו לא היה יום הכי נורא באופן אובייקטיבי. התחלתי קורס ריקוד ואני מאוד נהנת ממנו (אני יכולה לקבל קרדיט על ריקוד - אז איך אני מתלוננת?), וישבתי לצהריים עם חברה שאני ממש מחבבת. חוצמזה השמש פחות או יותר זרחה ואפילו לא הייתי צריכה לקום כל כך מוקדם בבוקר. אני עכשיו בדרכי לשיעור סלסה. אני שונאת שכשאני מרגישה רע בא מישהו ואומר "מה עם כל הרעבים באפריקה, או אנשים חולים שיש להם צרות אמיתיות!?!?" משום מה הטענה הזו מעולם לא תפסה אותי. בתור אדם שטענות לוגיות יכולות לשנות ל-ג-מ-ר-י את התחשות שלו הטענה הנדושה הזו היא שנואה עלי במיוחד.

האמת שקרה משהו אחד שאכן הרגיז אותי היום בבוקר, וגם אמיתי, מוצדק ואובייקטיבי.

אבל על כך בפוסט הבא...

תמיד נופלים עלי דברים בלתי צפויים, כל מיני הזדמנויות שאני לא מחפשת, שאנשים אחרים נורא מתלהבים מהם אבל אני אמביוולנטית...

Apply first Think Later או משהו בסגנון. (כל השנה הזו מדיפה סוג של ניחוח כזה למרות שבאמת אין תלונות).

בנוסף - יכולת קבלת ההחלטות שלי היא מזערית עד לא קיימת. (אם היה לי גמד קטן הוא כנראה היה מחליט בשבילי מה לעשות. הוא קודם יהיה צריך לשקול כמובן את כל הנתונים, את כל היתרונות מול החסרונות מול היתרונות היותר חשובים מול היתרונות הפחות יותר חשובים, בקיצור, מדובר בגמד מסכן)...

איכשהו התקבלתי להתמחות קיץ של חודשיים בהודו, שכוללת טיסה, מחיה ואוכל אבל לא משכורת. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה כדאי. טיילתי בהודו בעבר, ואני לא יודעת אם זה מקום מתאים להתמחות (ובלי שכר?!) מצד שני אין לי תוכניות מדהימות לקיץ בארץ. מצד שלישי - אולי אני ארצה פשוט לחזור הביתה אחרי הסמסטר? מצד רביעי - אולי אני אשאר אחר כך ואטייל במזרח?! (אבל באותה מידה אני יכולה להישאר  בארה"ב ולטייל בדרום אמריקה).

בקיצור - לא ברור.